אתיקה

אריסטו שואל כאן האם בכלל אפשר לקרוא למישהו "מאושר" באמת בעודו עדיין חי, בהתחשב בכך שהחיים מלאים באי-ודאויות ובאסונות. הוא מתייחס לאמירה של סולון, מדינאי יווני עתיק, שצוטט באמרה המפורסמת: "אל תחשיב איש מאושר עד סופו," כלומר, שאפשר לשפוט את האושר של אדם רק לאחר שחייו הושלמו—כשניתן לראות איך הדברים הסתיימו עבורו. אריסטו מאתגר את הרעיון הזה ודוחף אותנו לחשוב לעומק: אם תנודות החיים והתהפוכות שלהן כל הזמן משפיעות על האושר שלנו, האם זה אומר שאף אחד אינו באמת מאושר עד שחייו הושלמו?

אריסטו מעלה סימן שאלה לגבי הרעיון שאדם יכול להיחשב באמת מאושר רק לאחר מותו, רעיון שהובע על ידי הפילוסוף והמחוקק סולון. הוא מוצא את הרעיון הזה מוזר, מכיוון שלדעתו של אריסטו, האושר (אאודימוניה) הוא לא מצב סטטי או תואר שניתן בלבד—אלא פעילות, משהו שצריך לעשות ולחיות אותו בפועל במהלך החיים. הטענה שאדם יכול להיות מאושר רק לאחר מותו נראית לאריסטו כאבסורדית, שכן ההוויה המאושרת כרוכה בביצוע פעולות מוסריות וחיים מסוימים, ומובן מאליו שדרוש להיות חי כדי לעשות זאת.

כאן, אריסטו מתמקד באמירה שמיוחסת למחוקק החכם סולון: שעלינו לקרוא לאדם באמת "מאושר" או "מברך" רק לאחר שחייו הסתיימו. אריסטו לא מפרש זאת כמשמעות שאדם הופך למאושר או מבורך רק לאחר מותו עצמו. במקום זאת, הוא סבור שסולון עשוי להתכוון לכך שלאחר שחייו של אדם הסתיימו לחלוטין, ניתן להעריך את חייו במלואם. בשלב זה, האדם נמצא מחוץ לאפשרות של אסונות או שינויים עתידיים שעלולים לערער את האושר הקודם שלו. במילים אחרות, לקרוא לאדם "מברך" בשלב הזה עשוי להתכוון לכך שחייו כעת קבועים ולא פגיעים לנזק נוסף. עם זאת, אריסטו מוצא את הרעיון הזה מעורר מחשבה ורוצה לחקור אותו לעומק — הוא מעלה שאלות על האם ההשקפה הזו הגיונית או טומנת בחובה סיבוכים.

אריסטו מתמודד עם הרעיון שדברים כמו כבוד, בוז, והצלחה או כישלון של צאצאיו של אדם, עשויים להמשיך להיות משמעותיים עבורו גם אחרי מותו. לדוגמה, אדם יכול להיות מכובד או מבוזה לאחר מותו—באמצעות הכרה, אנדרטאות או חרפה—וחייהם של ילדיו וצאצאיו עשויים להיתפס כמשקפים את מורשתו. אריסטו שואל האם אירועים אלו עדיין משמעותיים עבור המתים, והאם הם יכולים להשפיע על האושר (או הברכה) שאנחנו מייחסים לאותו אדם, אף על פי שהמתים כבר אינם בחיים כדי להיות מודעים ישירות לאותם אירועים.

האמירה הזו חושפת מתח: בזמן שאושר קשור לפעילות (שבה מתים אינם יכולים לעסוק), ישנה אמונה תרבותית ופילוסופית מתמשכת שמורשתו של אדם—האופן שבו הוא נזכר ומה שקורה למשפחתו—יכולה להשפיע על ההערכה הכוללת של חייו.

כאן אריסטו מצביע על בעיה פילוסופית הנוגעת לאושר וליחסו לחייהם של צאצאים. הוא שואל האם חייו של אדם, שהיו מאושרים ומספקים עד מותו, יכולים להיות מושפעים בדיעבד מחוויותיהם של צאצאיו. לדוגמה, אם אדם חי חיים טובים ומוסריים ומת בכבוד, אך לאחר מותו צאצאיו חווים טרגדיות או כישלונות, האם הדבר במשהו מטיל צל על אושרו? ולעומת זאת, אם צאצאיו משגשגים וחיים חיים מצליחים ומוסריים, האם הדבר מגביר את אושרו של הנפטר?

שאלה זו מעלה דיון מורכב על הקשר בין אושרו של אדם לבין מה שקורה לאחר מותו. היא מאתגרת את הרעיון האם האושר קשור אך ורק לחוויותיו ולחייו של האדם עצמו, או שמא הוא יכול להתרחב ולהיות מושפע, בדרך כלשהי, מאירועים שחווים אלו שהיו קרובים אליו.

אריסטו מתמודד עם השאלה האם האושר או הרווחה הכללית של אדם יכולים להיות מושפעים לאחר מותו, במיוחד על ידי חייהם ונסיבותיהם של צאצאיו. הוא מציין כי קשרים משפחתיים ומערכות יחסים יכולים להשתנות במידה רבה מבחינת הקרבה והחשיבות. זוהי דילמה שמעלה שתי נקודות:

1. זה נראה מוזר לחשוב שאדם שנפטר יכול להפוך לסירוגין ל"מאושר" או "אומלל" בהתבסס על השינויים בגורלם של צאצאיו.
2. מצד שני, גם קשה לקבל את הרעיון שחייהם של הצאצאים – במיוחד בתקופה הסמוכה למות האדם – אינם משפיעים כלל על אושרו או מורשתו של הנפטר.

בעצם, אריסטו מכיר במורכבות של הקשר בין חייו של אדם לבין מה שקורה לאחר מותו. בעוד שאדם חי משתתף באופן פעיל באושרו באמצעות מעשיו, הדבר הופך לבלתי ברור לאחר המוות. יחד עם זאת, קשה לשלול לגמרי את המחשבה שגורלם של קרוביו ומורשתו עדיין עשויים לשאת משמעות, לפחות בטווח הזמן המיידי.