אתיקה

אריסטו אומר שאושר, המובן כטוב העליון וכקשור למעלה, אינו דבר השמור למעטים בלבד. להפך, הוא נגיש לרוב האנשים, בתנאי שיש להם את היכולת או הפוטנציאל לפתח מעלה. במילים אחרות, אלא אם כן מישהו אינו מסוגל מטבעו לטפח מעלה (בעקבות מגבלה או פגם משמעותי), הוא יכול להשיג אושר באמצעות מאמץ, למידה ותשומת לב נכונה לאופיו. המעלה היא דבר שניתן לעבוד עליו ולטפח אותו, ולכן האושר הופך להיות משהו שבר השגה לרבים ולא דבר בלעדי.

אריסטו טוען שאם האושר הוא משהו שניתן להשיג בכוונה – באמצעות מידה טובה, לימוד או מאמץ – ולא להשאיר אותו ליד המקרה האקראי, אז ברור שזהו הדרך העדיפה. למה? כי בטבע, הדברים נוטים לפעול כדי להגיע למיטב האפשרי שלהם בהתאם לתכליתם הטבעית או לעיצובם. אותו היגיון חל גם על כל דבר שנוצר או מונחה על ידי מיומנות אנושית (כמו אמנות) או תבונה: דברים משתפרים כשהם מונחים בכוונת מכוון. ואם האושר תלוי בסיבה הטובה ביותר האפשרית – שבהקשר זה הכוונה, ככל הנראה, למאמץ תבוני המותאם למידה טובה – אזי מכאן נובע שהדרך הזו אל האושר היא המשמעותית וההגיונית ביותר, ולא תלויה במזל.

למעשה, אריסטו טוען שהאושר צריך לנבוע מתבונה וממטרה, לא מאקראיות, משום שהדברים הטובים ביותר בחיים ראויים לבסיס האמין ביותר.

אריסטו מציין שדבר כה חשוב וערכי כמו אושר - המטרה העליונה של חיי האדם - לא צריך להיות תלוי במזל או במקרה. זו הייתה דרך פגומה ולא אמינה להעניק לדבר כה משמעותי. במקום זאת, האושר צריך ideally לנבוע מדברים שבשליטתנו, כמו פעולותינו, מידותינו הטובות והשכל שלנו. גישה זו מדגישה את חשיבות המאמץ, הבחירות המודעת והטיפוח של המידות הטובות, בניגוד להסתמכות פסיבית על מזל אקראי.