אתיקה

אריסטו מסביר כאן כי בעוד שאושר (או חיים מוסריים ומלאי סגולה) מבוסס על תכונות מוסריות פנימיות ומעשים נאצלים, הוא גם דורש אחיזה מסוימת בטובין חיצוניים או משאבים. במילים אחרות, גם אם לאדם יש כוונות טובות או אופי מוסרי, הוא עשוי לגלות כי קשה מאוד—או אפילו בלתי אפשרי—לבצע מעשים נאצלים או לחיות חיים מלאים ומספקים ללא התנאים החומריים או החברתיים שתומכים במעשה זה. ניתן לחשוב על "ציוד" כהאמצעים או הכלים החיצוניים—כמו כסף, תמיכה או הזדמנויות—שהופכים את החיים הסגוליים לאפשריים ונגישים יותר.

אריסטו מדגיש שגורמים חיצוניים – כמו חברויות, עושר ומעמד חברתי (כוח פוליטי) – משמשים ככלים או משאבים המסייעים לנו לבצע פעולות נעלות ומוסריות. הטובין החיצוניים הללו אינם מהווים את מהות האושר עצמו, אלא תומכים ומחזקים את יכולתו של האדם לחיות חיים מלאים ומוסריים.

לאחר מכן, הוא מציין שישנם היבטי חיים מסוימים – כמו להיוולד למשפחה מכובדת (ייחוס טוב), לגדל ילדים ראויים (ילדים טובים), או להיות בעל מראה פיזי מרשים (יופי) – שאינם הכרחיים באופן מוחלט לאושר, אך כן תורמים לכך שהחיים ירגישו "מושלמים" או "זוהרים" יותר. בהיעדר גורמים אלו, תחושת האושר עשויה להיות מוחלשת, שכן גורמים אלו משפיעים על האופן שבו האדם נתפס על ידי אחרים ועל האינטראקציה שלו עם העולם.

אריסטו מציין שנסיבות חיצוניות יכולות להשפיע באופן משמעותי על יכולתו של אדם לחיות חיים מאושרים באמת, גם אם הוא אדם בעל סגולה מוסרית. הוא מציע שמצוקות מסוימות, כמו להיות לא מושך מבחינה חיצונית, להיוולד במשפחה ענייה או לא בולטת, לחיות בבדידות, או לא להביא ילדים לעולם, עלולות להקשות על האדם להרגיש מסופק או להשיג אושר. גרוע מכך, קיום מערכות יחסים רעות – כמו ילדים או חברים שפועלים לרעתו – או סבל מאובדן יקירים, יכולים להוות מכשולים אף גדולים יותר לאושר. למעשה, הוא מכיר בכך שבעוד שסגולה מוסרית היא מרכזית לאושר, גורמים חיצוניים ומערכות יחסים ממלאים תפקיד תומך קריטי, מכיוון שהם יוצרים את ההקשר שבו אדם חי את חייו.

אריסטו מדגיש כי האושר, למרות שהוא קשור באופן עמוק למידות טובות ולחיים של פעולות אציליות, מצריך גם מידה מסוימת של שגשוג חיצוני. כלומר, גורמים חיצוניים, כמו קיום מערכות יחסים תומכות, עושר מספיק ותנאי חיים נוחים, ממלאים תפקיד בהשגת ושימור האושר. בשל כך, אנשים לפעמים משווים את האושר או עם מזל טוב (קיום תנאים חיצוניים חיוביים ומזל) או עם מידות טובות (חיים של מצוינות מוסרית וטוב). אריסטו מכיר בכך שלשתי הגישות יש צדדים נכונים, שכן נכסים חיצוניים יכולים לשפר את האושר, אף שעדיין המידות הטובות נותרות כמרכיב המרכזי בו.