אתיקה

אריסטו מסביר כי חיים מתוך סגולה (חיים מוסריים וטובים) הם מטבעם מהנים ומספקים משום שההנאה נובעת מתוך הנשמה. מה שאנשים רואים כמהנה תלוי במה שהם אוהבים. לדוגמה, מי שאוהב סוסים נהנה להיות בקרבתם, ומי שאוהב מראות יפים חש שמחה לראותם. באותו אופן, אדם שאוהב צדק מוצא שמחה במעשים צודקים, ומי שמסור לסגולה נהנה מביצוע מעשים סגוליים. למעשה, ההנאה נובעת מההתאמה בין החיים לבין מה שהאדם מעריך ומוקיר באופן עמוק.

אריסטו מציין שלרוב האנשים, ההנאות שלהם לעיתים מתנגשות זו עם זו, מכיוון שההנאות הללו אינן מתיישבות באופן טבעי עם מה שטוב באופן מהותי או ממלא את החיים. לדוגמה, אנשים עשויים לרדוף אחרי הנאות שטחיות או חולפות – כמו אכילה מופרזת או הרגלים מזיקים – שעשויות לעמוד בסתירה לשאיפות העמוקות שלהם או לרווחתם בטווח הארוך.

לעומת זאת, אלו שהם "אוהבי האציל" (אנשים שמקדישים את עצמם לשאיפה למעלות ולחיים אתיים) מוצאים הנאה במה שטוב וממלא באופן טבעי. ההנאות האלה אינן מלאכותיות או חולפות – הן נובעות ישירות מפעולות מוסריות, שהן בהרמוניה עם הטבע האנושי ומובילות לחיים מאוזנים ומשמעותיים. פעולות מוסריות מהנות גם בשל טיבן הטוב וגם משום שהן מתאימות למהות העמוקה של אנשים מוסריים.

אריסטו טוען כי עבור אדם בעל סגולה מוסרית, חיים טובים ומוסריים הם מהנים מעצם מהותם - אין צורך במקורות הנאה נוספים כדי שחיים יהיו מספקים. הסגולה האמיתית כוללת בתוכה שמחה, משום שהמעשים המוסריים עולים בקנה אחד עם אופיו וערכיו של האדם. לדוגמה, אדם צודק נהנה מלפעול בצורה צודקת, ואדם נדיב מוצא סיפוק במעשי נדיבות. אם מישהו אינו נהנה בפועל מלבצע מעשים נעלים ומוסריים, אריסטו מציע שאין לראות בו באמת אדם בעל סגולה. השמחה בעשיית טוב היא סימן מובהק לכך שאדם באמת ניחן במידה הטובה.

אריסטו מדגיש כאן את האיכויות הפנימיות של פעולות מוסריות. הוא טוען שפעולות מוסריות הן נעימות מעצם טבען – הן מהוות הנאה בפני עצמן, ולא בשל תגמול חיצוני או רווח שהוא. בנוסף לכך, הפעולות הללו לא רק נעימות; הן גם טובות במהותן (תורמות למצוינות אישית וחברתית) וגם נאצלות (ראויות להערצה וכבוד). יתר על כן, פעולות מוסריות מגלמות את התכונות הללו – הנאה, טוב ונאצלות – ברמה הגבוהה ביותר שלהן.

ה"אדם הטוב", כפי שמתואר קודם בטקסט, הוא מי שאופיו מתואם עם המוסריות ושגיבש שיפוט מצוין. יכולתו להבחין באותן תכונות (נעימות, טוב, נאצלות) היא אמינה משום שמערך המידות השכליות והמוסריות שלו מפותח היטב. למעשה, פעולות מוסריות מוערכות הן על יופיין והן על מצוינותן האתית, ואדם מוסרי מזהה ונהנה מערכן באופן אינטואיטיבי.

אריסטו מדגיש כי האושר הוא מושג ייחודי ומקיף מפני שהוא מאחד את התכונות הטובות ביותר בחיים: הוא הטוב ביותר, האצילי ביותר והנעימי ביותר. בניגוד לכתובת המפורסמת בדלוס (אי יווני בעל משמעות תרבותית ודתית), אשר מפרידה בין תכונות אלו – וטוענת שהצדק הוא האצילי ביותר, הבריאות היא הטובה ביותר והאהבה היא הנעימה ביותר – אריסטו טוען שהאושר האמיתי כולל בתוכו את כל התכונות הללו בו-זמנית. לדעתו, האושר אינו מופרד כפי שמציעה הכתובת מדלוס; הוא מהווה שלמות הרמונית, שבה הטוב, האצילי והנעים מתאחדים. איחוד זה הופך את האושר לצורה העליונה והשלמה ביותר של הגשמה אנושית.

בקטע זה, אריסטו מתייחס לכתובת עתיקה מדלוס, שמפרידה בין אצילות, טוב, ותענוג כתכונות נפרדות. הכתובת טוענת שצדק הוא האציל ביותר, בריאות היא הטובה ביותר, וזכייה במה שאנו אוהבים היא המענגת ביותר. עם זאת, אריסטו אינו מסכים עם הרעיון שהתכונות הללו קיימות בנפרד.

הוא טוען שצורת הפעולה האנושית הגבוהה ביותר, אשר מגלמת פעולה מוסרית, מצוינות מוסרית ואושר אמיתי, מאחדת את כל התכונות הללו: אצילות, טוב ותענוג. עבור אריסטו, האושר אינו מסתכם רק באחד ההיבטים הללו (כמו צדק, בריאות או תענוג בפני עצמם); אלא הוא התוצאה של חיים המשלבים את התכונות הללו בהרמוניה דרך פעולה מוסרית ומשמעותית. האושר, לפי תפיסתו, הוא הישג הוליסטי שבו ההיבטים הטובים ביותר של החיים האנושיים מתלכדים באופן טבעי.