אתיקה

כאן, אריסטו ממשיך את טיעונו שחיים מאושרים הם המטרה הסופית או "הטוב הסופי" בחיים. הוא מציין ש"טוב סופי" חייב גם להיות מספיק בעצמו. במילים אחרות, עליו להיות שלם בפני עצמו ולא להסתמך על דברים אחרים כדי להגשים את מטרתו. הרעיון הזה של היותו מספיק בעצמו מחזק את מסקנתו שאושר הוא הטוב העליון, מכיוון שהוא עומד בפני עצמו כמטרה ראויה בפני עצמה.

אריסטו מבהיר ש"סיפוק עצמי" אינו מתכוון להתבודדות מאחרים או להיות עצמאי לחלוטין בצורה בודדה. בני אדם לא נועדו לחיות לבד; הם יצורים חברתיים מטבעם שמשגשגים בתוך מערכות יחסים וקהילות. כאשר הוא מדבר על סיפוק עצמי, הוא כולל את הרווחה של האנשים הקשורים אלינו—משפחתנו, חברינו וחברי החברה שאנו חלק ממנה—מכיוון שחיינו שלובים עמוק זה בזה. עבור אריסטו, להיות "מסופק בעצמו" פירושו לנהל חיים מלאים ושלמים בהקשר של קשרינו ואחריותנו כלפי אחרים, ולא בבידוד.

בקטע הזה, אריסטו טוען שיש צורך להגביל באופן מעשי את המושג "מספיקות עצמית" כאשר חושבים על אושר. הוא מכיר בכך שבני אדם הם יצורים חברתיים, שמטבעם כוללים אנשים כמו הורים, ילדים, בני זוג, חברים והקהילה כחלק מרווחתם. עם זאת, אם נרחיב את זה כך שיכלול את כולם שקשורים אליהם – כמו אבות קדומים, צאצאים רחוקים וחברים של חברים – זה יהפוך לשרשרת אינסופית שלא ניתן לנהל או לקחת בחשבון. דבר זה יהפוך את המושג של מספיקות עצמית לגדול מדי ולא ישים. למעשה, הוא מדגיש את הצורך להישאר ממוקדים ומעשיים כאשר מגדירים מה פירושו של אושר להיות "מספיק לעצמו".

אריסטו מסביר כאן את כוונתו במושג "מספק את עצמו". הוא מגדיר דבר כמספק את עצמו אם, כשהוא עומד בפני עצמו, הוא הופך את החיים לכדאיים לחיות ואינו משאיר דבר חשוב שחסר. במילים אחרות, מדובר במשהו שהוא שלם בפני עצמו ומספק את כל מה שנחוץ לחיים מספקים. הוא מיישם את הרעיון הזה על האושר, ומביע את המחשבה שהאושר הוא המטרה העליונה, מכיוון שהוא עונה על התנאי הזה – האושר מספיק בפני עצמו כדי להפוך את החיים לבעלי ערך.

אריסטו מדגיש כאן שהאושר שונה משאר ה"דברים הטובים" מכיוון שהוא שלם ועומד בפני עצמו. אם האושר היה רק עוד דבר טוב מבין רבים, אז הוספה אפילו של קצת דבר טוב אחר הייתה הופכת את הכלל לגדול יותר ולכן גם ליותר רצוי. אבל זה לא המקרה עם האושר, כי הוא עליון – הוא לא זקוק לתוספת של דברים טובים אחרים כדי להיות טוב יותר. האושר הוא סופי; אין מדובר במשהו שמשתפר על ידי הוספה של טובין קטנים נוספים. הוא כבר הדבר השלם והרצוי ביותר כשלעצמו.

אריסטו אומר כאן שהאושר הוא המטרה העליונה — היעד הסופי — של כל מה שאנחנו עושים. האושר הוא לא אמצעי להשיג משהו אחר; הוא מטרה בפני עצמו. בנוסף, האושר הוא "מספיק לעצמו", כלומר הוא ממלא את כל צורכי החיים, עושה את החיים שלמים ושווים לחיות. הוא לא תלוי בהוספת דברים אחרים כדי להפוך אותו לטוב יותר או רצוי יותר. במילים אחרות, האושר עומד בפני עצמו כמטרת החיים הגבוהה ביותר והתכלית הסופית של כל פעולותינו.