אתיקה

כאן אריסטו מכיר בכך שאמירה כמו "האושר הוא הטוב העליון" עשויה להישמע ברורה מאליה או שטחית, והיא חסרה עומק ללא הסבר מפורט יותר על מהות האושר באמת. כדי לספק הבנה ברורה יותר, הוא מציע שעלינו לקבוע את התפקיד או הפונקציה של האדם—מה שמייחד את בני האדם ומה הם מסוגלים לעשות באופן ייחודי בהשוואה ליצורים אחרים. על ידי הבנה של מטרת האדם הייחודית או תפקידו, נוכל להבין טוב יותר מהו חיים מלאים ומשמעותיים (ומכאן גם מהו אושר אמיתי).

אריסטו מתחיל בהשוואה בין בני אדם לבין נגני חליל, פסלים או אמנים, ומדגיש שכל דבר שיש לו תפקיד או מטרה מסוימת משיג את "הטוב" או את ה"הצלחה" שלו כאשר הוא ממלא את תפקידו בצורה יעילה. לדוגמה, "הטוב" של נגן חליל טמון בנגינה מיומנת בחליל. באותו אופן, אריסטו שואל האם גם לבני האדם יש תפקיד או מטרה ייחודיים, ואם כן, האם השגת ה"טוב" עבור אדם תלויה במילוי התפקיד הייחודי הזה. למעשה, הוא מציע שהבנה של מה שבני אדם אמורים לעשות באופן ייחודי היא המפתח להבנה של מה שעושה את חייהם לטובים ומלאי משמעות.

אריסטו מבקש מאיתנו לחשוב אם זה הגיוני שלכל מקצוע או מלאכה—כמו נגר שעובד עם עץ או בורסקאי שמכין עור—יש תפקיד או מטרה מסוימים, בעוד שלבני האדם, ככלל, אין כזה. הוא בעצם מערער על הרעיון שבני אדם יכולים להתקיים ללא מטרה עליונה או תפקיד מגדיר. אם אפילו למקצועות וכלים בודדים יש פונקציות ברורות, אז סביר להניח שגם לאנושות, כמשהו גדול יותר, יש תפקיד או מטרה מסוימים.

אריסטו מעלה את השאלה האם, בדיוק כפי שלחלקים מסוימים של הגוף (כמו עין, יד או רגל) יש מטרות או תפקידים ספציפיים, גם לבני האדם כשלם יש תפקיד או ייעוד ייחודי מעבר לפונקציות של אותם חלקים בודדים. הוא שואל האם יש באדם משהו מהותי וייחודי שמגדיר מה זה להיות אנושי—משהו שמבדיל אותנו מלהיות רק אוסף של חלקי גוף מתפקדים.

כאן, אריסטו מצמצם את החיפוש שלו במטרה לזהות מה הופך בני אדם לייחודיים בהשוואה לצורות חיים אחרות. הוא מתחיל בכך שהוא מכיר בכך שתהליך קיום החיים באמצעות תזונה וצמיחה—תפקודים ביולוגיים בסיסיים—הוא משהו שמשותף לבני אדם ולצמחים. מכיוון שתפקודים אלה אינם ייחודיים לבני אדם, אריסטו מציע להניח אותם בצד בזמן שהוא חוקר מה מבדיל את חיי האדם משאר היצורים החיים. למעשה, הוא מחפש את ההיבט של הקיום האנושי שהוא במיוחד "אנושי", ואינו משותף לצורות חיים פשוטות יותר כמו צמחים.

כאן ממשיך אריסטו בחיפוש אחר מה שמייחד את בני האדם בתכליתם או "תפקודם." הוא מסלק באופן שיטתי אפשרויות שאינן מייחדות את האדם. תחילה הוא פסל את תהליכי החיים הבסיסיים, כמו תזונה וגדילה, כיוון שגם צמחים חולקים אותם. כעת, הוא טוען שחיים המבוססים על תפיסה, כמו היכולת לחוש את העולם סביבנו, גם אינם ייחודיים לאדם, כי גם בעלי חיים, כמו סוסים ושוורים, חולקים יכולת זו. למעשה, תפיסה אינה המאפיין המגדיר של בני האדם; היא נפוצה מדי בין יצורים חיים מכדי להצביע על מטרתנו הספציפית או הטוב הגבוה ביותר שלנו.

חלק זה עוסק במה שמייחד את בני האדם משאר צורות החיים. אריסטו מצמצם את התפקוד הייחודי של בני האדם על ידי שלילת תכונות בסיסיות שמשותפות ליצורים חיים אחרים. לדוגמה, צמחים מסוגלים לגדול ולהזין את עצמם, ובעלי חיים חולקים עם בני האדם את היכולת לחוש את העולם. אבל הדבר שמבדיל את בני האדם, הוא טוען, הוא קיומו של עיקרון רציונלי.

בתוך ההיבט הרציונלי של האנושיות, אריסטו מזהה שני מרכיבים:
1. חלק אחד של האלמנט הרציונלי פועל בהתאם או מציית לתבונה (הוא מקשיב לה ונשלט על ידה).
2. החלק השני מחזיק ומפעיל את התבונה, כלומר, הוא חושב, מהרהר ועוסק בפעילות אינטלקטואלית.

במהות, האלמנט הייחודי בחיי האדם אינו רק להיות חי או לחוש את העולם, אלא לעסוק באופן פעיל בתבונה—בין אם על ידי היותם מודרכים על ידה ובין אם באמצעות השימוש בה לחשיבה וקבלת החלטות. זהו המרכז למה שאריסטו מגדיר מאוחר יותר כתפקוד של האדם.

בחלק זה אריסטו מתמקד במה שמייחד ונותן משמעות לחיי האדם. הוא מכיר בכך שלבני האדם יש יסוד רציונלי בטבעם, אולם רציונליות זו יכולה להתבטא בשתי דרכים. ראשית, היא יכולה להתפרש כיכולת הבסיסית לחשוב בהיגיון, כלומר הפוטנציאל למחשבה רציונלית. שנית, היא יכולה להתפרש כשימוש פעיל ברציונליות – עיסוק בפועל במחשבה, חשיבה והסקת מסקנות.

אריסטו מסביר שכאשר הוא מדבר על "חיי היסוד הרציונלי," הוא מתכוון למשמעות השנייה: שימוש פעיל בהיגיון או באינטלקט. עבורו, לא די בכך שיש לבני האדם את היכולת לחשוב בהיגיון – מה שבאמת חשוב, ומה שמעניק לחיים סיפוק, הוא לממש את היכולת הזו דרך פעולה ותרגול. שימוש פעיל זה בהיגיון הוא מבחינתו מוקד הקיום האנושי והמפתח להבנת מטרת האדם.

בחלק זה, אריסטו בוחן את הרעיון לפיו, בדומה לדברים או לאנשים אחרים, "טובתו" של אדם או דבר כלשהו תלויה באיכות שבה הוא ממלא את תפקידו או ייעודו הספציפי. הוא משתמש בדוגמה של נגן לירה (מישהו שמנגן בכלי נגינה).

התפקיד הבסיסי של נגן הלירה הוא לנגן בלירה. עם זאת, אריסטו מציין שאנו מבחינים בין נגן לירה ממוצע לבין נגן לירה טוב: הטוב מנגן במיומנות ומבצע את תפקידו באופן מצוין.

אריסטו מיישם את ההיגיון הזה גם על בני אדם. אם לבן אדם יש "תפקיד" או ייעוד מסוים, בדומה לאופן שבו לנגן לירה או לכלי יש ייעוד, אז המדד ל"בן אדם טוב" יהיה תלוי באיכות שבה הוא מבצע את הייעוד הזה. כך, הוא מקדם את הטענה שייעודו של האדם קשור לפעילות הנפש שלו וליחסים שלה עם הרציונליות (מאחר שחשיבה ופעולה רציונלית הן ייחודיות לבני אדם).

אריסטו בונה כאן טיעון חשוב. הוא מציע שכדי להבין מה עושה את חיי האדם לטובים באמת, עלינו לברר את "הפונקציה" הייחודית או המטרה של האדם. הוא טוען כי, כפי שלכל כלי, פועל או תפקיד בחברה יש פונקציה (כמו שנגן לירה מיועד לנגן מוזיקה), גם לבני אדם כמין יש פונקציה ייחודית.

הוא מזהה את הפונקציה הזו כסוג של חיי נפש או פעילות של הנשמה, המונחית על ידי רציונליות (היכולת שלנו לחשוב, להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות). מה שמבדיל אדם טוב מאדם פשוט הוא איכות הביצוע של פעילות הנשמה הזו. במילים אחרות, לחיות חיים טובים משמעו להשתמש ביכולות הרציונליות שלנו ולבצע את פעילויות חיינו בצורה מצוינת ואצילית. הדבר כולל יישור פעולותינו עם "מעלה"—מעין מצוינות מוסרית ואינטלקטואלית. כך, כמו שנגן חליל טוב הוא לא רק מי שמנגן, אלא מי שמנגן בצורה מיומנת ויפה, כך גם אדם טוב הוא מי שמבצע את המשימות הרציונליות, ההגותיות והמוסריות שלו במצוינות.

בקצרה, אריסטו אומר שבני אדם משיגים את ה"טוב" הגבוה ביותר שלהם על ידי חיים רציונליים בהתאם למעלה או למצוינות.

אריסטו מסביר כאן ש"הטוב" עבור האדם — המטרה האולטימטיבית שמעניקה לחיים אנושיים תחושת סיפוק אמיתית — נמצא בחיים בהתאם למידה הטובה. מידה הטובה, בהקשר זה, אינה רק מוסריות או התנהגות טובה, אלא מצוינות — להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו ולממש את היכולות הייחודיות שלנו כבני אדם, ובעיקר את היכולת שלנו לחשוב ולהשתמש בתבונה. אם קיימות מספר מידות טובות (ואריסטו מרמז שכן), אז ה"טוב" או האושר שלנו טמון בחיים בהרמוניה עם הצורות הגבוהות והשלמות ביותר של מידות אלו. בעצם, החיים הטובים ביותר עבור אדם הם חיים שבהם פעולות הנפש — המחשבות, הבחירות והפעולות שלנו — מונחות על ידי האיכויות הטובות ביותר שניתן להשיג.

אריסטו מדגיש ששלמות האושר האמיתית, או חיים אנושיים משגשגים במלואם, אינה דבר שניתן להשיג או לשפוט ברגע אחד או במהלך זמן קצר. כמו שבליעת ציפור אחת (הסנונית) אינה מסמנת שהקיץ הגיע—יש צורך בעונה שלמה כדי להכיר בכך—כך גם לגבי האושר או החיים הטובים. נדרש חיים שלמים, המלאים בפעולות עקביות בהתאם למידה הטובה, כדי לקבוע אם מישהו באמת חי חיים טובים והגיע לאושר. עבור אריסטו, האושר אינו רגעים חולפים של שמחה, אלא האיכות הכוללת והמידה הטובה של כל החיים.