ספר 1 / פרק 6
פסקה 3 - טבעם של הדברים הטובים בפני עצמם וביחס לאחרים
הסבר - חלק אחר חלק
"אבל נדון בנושאים אלו במקום אחר; עם זאת, ניתן להבחין בהתנגדות למה שאמרנו, בכך שהאפלטוניסטים לא דיברו על כל סוגי הטוב, ושאותם הדברים הנחשבים כטובים ונאהבים למען עצמם מכונים טובים בהתייחס לצורה אחת יחידה. בעוד שדברים שנוטים לייצר, לשמר או למנוע את ההפך מאותם טובים, מכונים טובים ביחס אליהם ובמובן משני."
כאן מציין אריסטו בעיה בתפיסת האפלטוניסטים לגבי רעיון ה"טוב". על פי פילוסופיית אפלטון, ישנה צורה אחת מרכזית של הטוב, המאחדת את כל הדברים הטובים תחת רעיון אחד. עם זאת, אריסטו מזהה פגם אפשרי: נראה כי האפלטוניסטים מבחינים בין שני סוגים של טובים.
הסוג הראשון של הטובים הוא אלו שמוערכים ונשגבים למען עצמם—דברים כמו אושר, ידע או מעלה טובה. הטובים הללו נחשבים "טובים" מעצם מהותם. הסוג השני כולל דברים שאינם בעלי ערך כשלעצמם, אך הם "טובים" משום שהם מסייעים או תומכים בהשגת הטוב מהסוג הראשון. לדוגמה, עושר או בריאות עשויים להיקרא "טובים" מכיוון שהם עוזרים לנו להגיע לאושר או לחיות חיי מעלה טובה. עם זאת, אלו טובים בצורה משנית או מכשירית.
אריסטו רומז כאן שתיאוריית האפלטוניסטים עשויה לא להתמודד היטב עם כל סוגי ה"טוב", ושרעיון הצורה האחת של הטוב לאו דווקא מסביר את הדרכים השונות שבהן משהו יכול להיחשב "טוב".
"ברור, אם כן, שיש לדבר על הטוב בשתי דרכים: ישנם דברים שטובים בפני עצמם, ואחרים שטובים בזכות אותם דברים."
אריסטו מדגיש שלא כל הדברים שאנו מחשיבים כ"טובים" הם טובים באותו האופן. הוא מציע שיש שתי קטגוריות של "דברים טובים":
1. דברים טובים בפני עצמם: אלו הם דברים שנחשבים כבעלי ערך בפני עצמם, בלי צורך בצידוק נוסף או מטרה נוספת. דוגמאות לכך הן חוכמה, אושר, או מעלה מוסרית—דברים שאנחנו שואפים אליהם משום שהם מספקים באופן מהותי או ראויים לעצמם.
2. דברים טובים בגלל הקשר שלהם לקטגוריה הראשונה: אלו הם דברים שאינם מבוקשים בפני עצמם, אלא מפני שהם משמשים מטרה, כמו כלים, כסף, או פעולות שמשמרות או מובילות לדברים הטובים בפני עצמם. אלו נקראים "דברים טובים אינסטרומנטליים", כלומר ערכם נובע מהשימושיות שלהם בהשגת או בשמירה על הדברים הטובים בפני עצמם.
על ידי חלוקה זו של "טובין", אריסטו מייצר מסגרת להבחין בין מה שאנו משתוקקים לו בשל ערכו העצמי לבין מה שאנו משתוקקים לו כאמצעי למטרה אחרת.
"אם כן, הבה נבחין בין הדברים שטובים מעצם מהותם לבין הדברים שהם שימושיים, ונבדוק האם הראשונים נקראים "טובים" בהתייחסות לרעיון אחד משותף."
אריסטו מציע שעלינו להבחין בין שני סוגי "טוב". תחילה, יש דברים שהם טובים בפני עצמם—דברים שאנו שואפים אליהם למען עצמם בלבד, משום שהם בעלי ערך או רצויים מעצם מהותם (כגון שמחה, חוכמה או כבוד). שנית, יש דברים שהם שימושיים—דברים שאנו מעריכים בעיקר בשל מה שהם עוזרים לנו להשיג או לשמר (כגון כסף או כלי עבודה). לאחר מכן הוא שואל: האם הדברים שהם טובים בפני עצמם מקושרים על ידי רעיון אחד, כוללני ואוניברסלי של "הטוב"? במילים אחרות, האם יש מהות או מושג יחיד שמחבר בין כל הדברים שהם inherently טובים?
"איזה סוג של טובין נוכל לכנות "טובים כשלעצמם"? האם מדובר באלה שנשאפים גם כשהם מבודדים מאחרים, כמו אינטליגנציה, ראייה, או תענוגות וכיבודים מסוימים? בהחלט, אפילו אם אנו שואפים אליהם גם למען מטרה אחרת, עדיין ניתן למקם אותם בין הדברים הטובים כשלעצמם."
בחלק זה, אריסטו בוחן אילו דברים ניתן להגדיר כ"טובים כשלעצמם"—כלומר, דברים שהם בעלי ערך בתוך עצמם, ולא כאלו שהם בעלי ערך בגלל מה שהם מובילים אליו או מייצרים. הוא מציע שדברים כאלה יכולים לכלול, למשל, אינטליגנציה, ראייה, הנאות מסוימות, או כבוד. אלו הם דברים שאולי נבחר להעריך או לראות בהם ערך גם אם הם היו עצמאיים לחלוטין ואינם מביאים תועלת נוספת כלשהי.
עם זאת, הוא מכיר בכך שלעתים קרובות אנו גם רודפים אחרי אותן תכליות מתוך מטרה כלשהי (כמו, למשל, כשאנו מעריכים ראייה כי היא מאפשרת לנו להתמצא בעולם). אף על פי כן, גם אם נרדוף אחריהן בחלקן מתוך תועלתיות, אריסטו טוען שהן עדיין ייחשבו כטובות כשלעצמן—ראויות להערכה או להשגה בזכות מהותן העצמאית, ולא רק בשל התוצאות שלהן. זהו חלק ממאמציו לבחון אם קיימת "טוביות" משותפת ומקיפה בדברים אלה.
"או שמא שום דבר מלבד רעיון הטוב אינו טוב בפני עצמו? אם כך, הצורה תהיה ריקה מתוכן."
אריסטו מערער על הרעיון של "צורה" מופשטת ואוניברסלית של ה"טוב", מושג שהציע אפלטון. אם מישהו טוען ששום דבר מלבד ה"רעיון של הטוב" המופשט לא יכול להיחשב לטוב אמיתי בפני עצמו, אז הרעיון הזה הופך למשולל תוכן או "ריק", מכיוון שהוא לא מתחבר לדוגמאות מציאותיות ומוחשיות של דברים שנחשבים לטובים. במילים אחרות, אם נתעלם מהדברים הטובים הממשיים שאנו פוגשים – כמו חכמה, הנאה או כבוד – ונתעקש רק על "רעיון הטוב" המופשט, אנו נישאר עם משהו מעורפל מדי ומנותק מכדי שיהיה לו ערך מעשי או משמעותי. אריסטו מדגיש את הצורך לבסס את מושג ה"טוב" על חוויות ממשיות ומוחשיות, ולא על חשיבה מופשטת בלבד.
"אבל אם הדברים שציינו הם גם דברים טובים בפני עצמם, ההגדרה של הטוב תצטרך להופיע כדבר זהה בכולם, כמו שההגדרה של לובן זהה בשלג ובצבע עופרת לבן. אך בנוגע לכבוד, חוכמה ותענוג, כאשר אנו מתייחסים לטוב שבהם, ההגדרות שונות ומגוונות."
אריסטו אומר שאם הדברים שאנחנו מכנים "טובים בעצמם" (כמו כבוד, חכמה ותענוג) באמת שייכים לקטגוריה אחת של "טוב," אז אמורה להיות הסבר אחיד ועקבי או איכות משותפת שמחברת את כולם כאותו סוג של טוב. לדוגמה, אנחנו רואים את "הלבנה" כתכונה משותפת שקיימת גם בשלג וגם בעופרת לבנה—אלו דברים שונים, אך ה"לבנה" שלהם היא אותו סוג של לבנה.
עם זאת, כשאנחנו מתבוננים בכבוד, חכמה ותענוג, ה"טוב" שלהם לא נראה שיש לו הסבר אחד וזהה. ה"טוב" של חכמה אינו זהה ל"טוב" של תענוג או ל"טוב" של כבוד. כל אחד מהם טוב מסיבה ייחודית משלו. לכן, אריסטו מסיק ש"טוב" אינו איכות אחידה ואוניברסלית (כפי שרעיון ה"צורה של הטוב" של אפלטון היה מציע). במקום זאת, הוא מתגלה בדרכים שונות בדברים שונים.
"הטוב, אם כן, אינו מרכיב משותף אחד המתאים לרעיון אחד בלבד."
אריסטו דוחה את הרעיון האפלטוני ש"הטוב" הוא מושג יחיד ואוניברסלי שמיושם באופן אחיד על כל הדברים הנחשבים טובים. במקום זאת, הוא טוען שהטוב אינו מהות אחת כללית וחובקת שמאחדת את כל הדברים הטובים. הטוב לא מתפקד כמו תכונה אוניברסלית, למשל "לובן," שניתן לזהות באופן עקבי בדברים כמו שלג או עופרת לבנה. להפך, הטוב משתנה בהתאם להקשר ולאופי הדברים שאנו שוקלים – בין אם מדובר בכבוד, חכמה או הנאה. הדברים הללו נחשבים טובים בדרכים הייחודיות להם, ו"טובם" אינו ניתן לצמצום להגדרה או לצורה אחידה ואוניברסלית. בקצרה, אריסטו רואה ב"טוב" משהו מגוון ותלוי הקשר, ולא תכונה משותפת אחת החלה על כל הדברים.