ספר 1 / פרק 6
פסקה 2 - דוקטרינת האידיאות ומהות הטוב
הסבר - חלק אחר חלק
"האנשים שהציגו את הדוקטרינה הזו לא טענו לקיומן של אידאות עבור קבוצות שבהן ניתן לזהות קדימות ואיחור (וזו הסיבה מדוע הם לא תמכו בקיומה של אידאה שמכילה את כל המספרים)."
אריסטו מבקר את הפילוסופים שהציגו את הרעיון של "צורות" או "אידֵאות," ובמיוחד את אפלטון ותלמידיו, על כך שלא ארגנו את הצורות הללו לקטגוריות היררכיות המבוססות על סדרי עדיפויות וסדר. למשל, הם לא יצרו "צורה" או "אידֵאה" עליונה שתחבוק את כל החברים של קטגוריה מסוימת—כמו יצירת "צורה" אחת שכוללת את כל המספרים. במקום זאת, מערכת הצורות שלהם חסרה את המבנה הזה, ואריסטו רואה בזה מגבלה או חוסר עקביות באופן שבו הרעיונות המופשטים הללו הוגדרו.
למעשה, הוא מדגיש שהיעדר הסדר והארגון הופך את התיאוריה לפחות מגובשת ופחות ישימה בהקשרים רחבים יותר, כמו הרעיון של "מספרים" או רעיונות אוניברסליים אחרים. זהו חלק מהביקורת הרחבה יותר שלו על האוניברסליות של "האידֵאות" של אפלטון.
"אך המונח "טוב" נעשה בו שימוש גם בקטגוריה של העצם (מהות), גם בזו של האיכות, וגם בזו של היחס; ומה שהוא קיים בפני עצמו, כלומר העצם, קודם בטבעו למה שהוא יחסי (שהרי היחסי הוא כמו ענף תלוי או מאפיין מקרי של הקיום). לכן, לא ייתכן שיהיו "רעיון" או מושג משותף אחד שמקיפים את כל הטובות הללו."
אריסטו מתנגד לרעיון של מושג יחיד ואוניברסלי של "טוב" שניתן להחיל על כל דבר באותו אופן. הוא מציין שהמילה "טוב" משמשת בדרכים שונות בהתאם להקשר. לדוגמה, היא יכולה להתייחס ל-עצם (משהו שקיים בפני עצמו, כמו אדם או אל), ל-איכות (כמו תכונות מוסריות כגון אומץ או אדיבות), או ל-יחס (כיצד משהו מועיל או מתפקד ביחס למשהו אחר).
הוא טוען שהדברים שקיימים "מטבעם" (כלומר, בפני עצמם, כמו עצמים) הם יותר יסודיים מהדברים שקיימים באופן יחסי (כלומר, ביחס למשהו אחר, כמו תועלת). מאחר שהמשמעות של "טוב" תלויה בקטגוריות שונות ומגוונות כל כך, לא יכול להיות רעיון כולל אחד של "טוב" שיחול על כולן באותה צורה. זו בעצם כמו לנסות לאחד דברים שונים לחלוטין (כמו תכונות מוסריות, תועלת וקיום עצמאי) תחת מונח אחד—וזה פשוט לא קוהרנטי.
"יתרה מכך, מאחר שה"טוב" יש לו משמעויות רבות כמו של ה"הוויה" (שהרי הוא מיוחס בקטגוריה של מהות, כמו אלוהים וההיגיון; באיכות, כמו המידות הטובות; בכמות, כמו מה שנמצא במידה הנכונה; ביחס, כמו מה שמועיל; בזמן, כמו בהזדמנות המתאימה; ובמקום, כמו המיקום הנכון וכדומה), ברור שהוא לא יכול להיות משהו שקיים באופן אוניברסלי ואין לו ייחוד אחד בכל המקרים. אם זה היה המצב, לא ניתן היה לייחס אותו לכל הקטגוריות, אלא רק לקטגוריה אחת בלבד."
אריסטו טוען שהמושג "טוב" הוא מורכב ורב-תפקודי. הוא מציין ש"טוב" יכול לקבל משמעויות שונות מאוד בהתאם להקשר, כפי ש"ישות" (קיום) מתפקדת בצורה דומה. לדוגמה:
- בקטגוריית עצם, "טוב" עשוי להתייחס לאלוהים או לתבונה—דברים הנחשבים כבעלי חשיבות עליונה או נעלים.
- בקטגוריית איכות, הוא נוגע למידות טובות (כמו אומץ או טוב לב).
- בקטגוריית כמות, הוא מתייחס לדברים מאוזנים או מתונים.
- בקטגוריית יחס, הוא כולל דברים המועילים להשגת מטרה.
- בקטגוריית זמן, הוא מתקשר להזדמנות הנכונה או לתזמון הפעולה.
- בקטגוריית מקום, הוא מתייחס להתאמה או למיקום הנכון.
מכיוון ש"טוב" משתלב בכל כך הרבה קטגוריות והקשרים שונים, אריסטו טוען שהוא אינו יכול להיות רעיון יחיד ואוניברסלי שמתאים באופן שווה לכל המקרים. הגדרה אחת וכללית של "טוב" תוכל להיחשב כמוצדקת רק אם הוא היה שייך לקטגוריה אחת בלבד, אך ברור שזה לא המצב—המושג מגוון ותלוי באופן שבו הוא מיושם. המשמעות היא ש"טוב" אינו מושג פשוט או אחיד, אלא מעודן ותלוי בהקשר.
"יתרה מזו, מכיוון שלדברים שמתאימים לרעיון אחד יש מדע אחד, היה צריך להיות מדע אחד לכל הטובין (הדברים הטובים); אך למעשה, ישנם מדעים שונים אפילו לדברים שנופלים תחת קטגוריה אחת. לדוגמה, מונח כמו "הזדמנות" יכול להיחקר במדעים שונים – ההזדמנות בתחום המלחמה נבחנת על ידי אומנות האסטרטגיה, בעוד שהזדמנות בתחום הבריאות נבחנת על ידי רפואת החולים. כמו כן, מה שנחשב "מידה נכונה" במזון נחקר על ידי מדע הרפואה, ואילו במאמץ גופני נחקר על ידי מדע ההתעמלות."
אריסטו מעלה סוגיה מרכזית בנוגע לרעיון של "הטוב" האוניברסלי והיחיד (המכונה "רעיון הטוב" בפלטוניזם). אם באמת היה קיים "טוב" אוניברסלי אחד שחל על הכל, אז באופן הגיוני הייתה צריכה להתקיים גם מדע או תחום ידע מאוחד אחד שחוקר את כל סוגי ה"טוב". אך בפועל, "טובות" שונות—even בתוך אותה קטגוריה—נחקרות על ידי מדעים או תחומים שונים.
לדוגמה, המושג "הזדמנות" אינו נלמד על ידי מדע אחד בלבד בכל הופעותיו. במקום זאת, רעיון ה"הזדמנות" בקונטקסט של מלחמה נחקר על ידי אסטרטגיה צבאית, בעוד שהרעיון של "הזדמנות" בקונטקסט של מחלות נחקר על ידי הרפואה. באופן דומה, המושג של מתינות או "המידה הנכונה" (שהוא גם סוג של "טוב") מנותח באופן שונה בהתאם להקשר: מתינות באוכל נלמדת על ידי תזונה או רפואה, בעוד שמתינות בפעילות גופנית נכללת בתחום ההתעמלות או מדע הספורט.
דבר זה ממחיש את הספקנות של אריסטו לגבי קיומו של "טוב" אוניברסלי יחיד שחל על כל הדברים. הוא טוען כי רעיון ה"טוב" תלוי בהקשר ומשתנה בין מצבים ותחומים שונים, ולכן אינו מעשי לאחד את כל ה"טובות" המגוונות הללו תחת מושג אוניברסלי אחד. במקום זאת, יש להבין את ה"טוב" ביישומיו הספציפיים והמעשיים.
"ואפשר לשאול את השאלה, למה בעצם הם מתכוונים ב"דבר עצמו", כמו במקרה של "האדם עצמו" ושל אדם מסוים, שבהם ההגדרה של אדם היא אחת ואותה הגדרה. כי במידה שהם אדם, הם לא יהיו שונים זה מזה בשום אופן. ואם זה נכון לגבי אדם, כך גם לגבי "הטוב עצמו" ודברים ספציפיים שהם טובים – במידה שהם טובים, הם לא יהיו שונים זה מזה."
אריסטו מעלה כאן שאלה חשובה: מה בדיוק אנשים מתכוונים כאשר הם טוענים שיש דבר כזה שנקרא "הדבר עצמו," או צורה אוניברסלית מופשטת של משהו? הוא משתמש בדוגמה של "אדם" כדי להמחיש את הנקודה שלו. אם מדברים על "האדם עצמו" (הרעיון האוניברסלי של אנושיות) ומשווים אותו לאדם יחיד, המהות או ההגדרה של מהות "אדם" אינן משתנות בין השניים. במילים אחרות, שני המקרים חולקים את אותה "מהות" או טבע בסיסי של מה ש"אדם" באמת הוא—אין ביניהם הבדל.
לאחר מכן הוא מיישם את ההיגיון הזה על המושג של "טוב." אם "הטוב עצמו" (הרעיון האוניברסלי של הטוב) ודברים טובים אישיים (כמו מעשה מוסרי או כלי שימושי) הם טובים באותה מידה, לא נראה שיש הבדל מהותי בין הרעיון האוניברסלי לבין השימושים האישיים שלו. בעצם, הם זהים ב"טוביות" שלהם. הדבר מאתגר את הרעיון שיש "צורת" טוב מופשטת ונפרדת שקיימת באופן עצמאי מדברים טובים בעולם.
"אך שוב, זה לא יהיה טוב יותר בשל היותו נצחי, שכן דבר מה שנמשך זמן רב אינו לבן יותר מזה שנעלם בתוך יום."
בחלק זה, אריסטו מדגיש שרק בגלל שמשהו הוא נצחי—או קיים לנצח—זה לא בהכרח הופך אותו ל"עדיף" או ל"טוב" יותר. הוא משתמש בדוגמה של לובן כדי להסביר את הנקודה שלו: דבר שנמשך זמן רב אינו יותר "לבן" מדבר שהוא זמני ונמשך רק פרק זמן קצר. הרעיון המרכזי הוא שהאיכות של דבר (כמו טוב או לובן) אינה קשורה באופן מהותי למשך הזמן שהוא קיים. האורך של הקיום לא מעלה באופן אוטומטי את המהות או הערך של אותו דבר.
"הפיתגוראים נראים כמי שנותנים הסבר סביר יותר לטוב, כאשר הם מציבים את האחד בעמודת הטובים; ונראה שזו הגישה שספרוסיפוס בחר ללכת בעקבותיה."
אריסטו מתייחס לפיתגוראים, אסכולה עתיקה שקשורה את הרעיון של "האחד" לטוב. לפי תפיסתם, "האחד" סימל אחדות, הרמוניה וסדר, שהם ראו כמאפיינים חיוניים של מה שנחשב טוב. בכך שהם שיבצו את "האחד" במערכת הערכים שלהם, הם קישרו את הטוב לעקרונות מתמטיים ומטפיזיים של אחדות וקוהרנטיות.
אריסטו מכיר בכך שהפרספקטיבה הזו נראית הגיונית יותר בהשוואה ל"רעיון הטוב" המופשט שהציעו אפלטון ותלמידיו. הוא מציין גם שספאוסיפוס, יורשו של אפלטון בראש האקדמיה, ככל הנראה אימץ את הפרשנות הפיתגוראית הזו. התייחסות זו חשובה, משום שאריסטו משתמש בה כדי לבקר את הדרך המופשטת מדי שבה אפלטון ותלמידיו הציגו את מושג ה"טוב". בכך שהוא מדגיש את הגישה הפיתגוראית, אריסטו מצביע על כך שאולי יש להבין את הטוב בצורה מובנית, מעשית או קונקרטית יותר, ולא כרעיון כל-לי, אוניברסלי.