אתיקה

בקטע זה, אריסטו אומר שהגיע הזמן לבחון מקרוב את רעיון ה"טוב הכללי"—מושג שמציע שישנה הגדרה מרכזית אחת ויחידה למהו "טוב" בכל הקשרים. עם זאת, הוא מכיר בכך שמדובר במשימה מאתגרת. מדוע? מפני שהרעיון של ה"צורות" (אידאות מופשטות ומושלמות של דברים, כמו "צורת הטוב") הוצג על ידי אנשים שהוא מעריך ומכבד—קודמיו האינטלקטואליים, ובמיוחד אפלטון ותלמידיו. כבודו אליהם הופך את הביקורת על רעיונותיהם למורכבת, שכן מדובר בחברים או שותפים רעיוניים.

עם זאת, למען הדיון על משמעותו האמיתית של "הטוב," אריסטו אינו מהסס להתמודד גם עם רעיונות שמקורם באנשים שהוא רוחש להם כבוד רב.

חלק זה מדגיש עיקרון יסודי של החקירה הפילוסופית: האחריות להעדיף את האמת על פני קשרים או נאמנויות אישיות, גם כשהדבר עשוי להיות לא נוח או מאתגר מבחינה רגשית. אריסטו אומר שכפילוסופים (אוהבי חוכמה), המחויבות העליונה שלנו צריכה להיות לאמת, גם אם הדבר כרוך בשאלה או אפילו ב"השמדת" רעיונות או אמונות של אנשים שאכפת לנו מהם או שאנחנו מעריכים אותם מאוד ("חברים").

החיפוש אחר האמת מוצג לא רק כחובה פילוסופית אלא כמעשה של יראת כבוד – סוג של התמסרות למשהו גבוה ומשמעותי יותר מקשרים אישיים או נאמנויות רגשיות. עבור אריסטו, לאמת יש חשיבות יסודית שמעלימה אפילו את הקשרים הרגשיים שאנו עשויים להרגיש כלפי אחרים. אין זה אומר שיש לזלזל או להמעיט בערכם של חברים; אלא, זו נכונות להתמודד באופן ביקורתי עם רעיונות, בלי קשר למקורם, למען רדיפת מה שנכון ואמיתי.