ספר 1 / פרק 5
פסקה 2 - המגבלות של העושר כטוב העליון
הסבר - חלק אחר חלק
"חיי צבירת הממון הם חיים המתנהלים מתוך כפייה, ועושר ברור שלא מהווה את הטוב שאנו מחפשים; שכן הוא רק כלי שימושי ולמען משהו אחר."
אריסטו מציין שחיים שממוקדים בצבירת כסף אינם המטרה האולטימטיבית או ה"טוב" שאליו אנשים צריכים לשאוף. למה? משום שעושר אינו בעל ערך בפני עצמו – הוא רק כלי, משהו שאנחנו משתמשים בו כדי להשיג דברים אחרים. אנשים משתוקקים לכסף כי הוא מאפשר להם להשיג צרכים, נוחות או הנאה, אבל לכסף אין ערך פנימי. לכן, חיים שמבוססים רק על צבירת עושר אינם חיים מספקים או משמעותיים, משום שהם חסרים משהו עמוק יותר או עצמאי יותר.
"ולכן ייתכן שנעדיף לראות את הדברים שנזכרו קודם כמטרות סופיות; שכן הם נאהבים בזכות עצמם."
אריסטו מציין שהדברים שהוזכרו קודם לכן – חיי ההנאה (עונג), השאיפה לכבוד, או אפילו חיי המעלה – עשויים להיראות כמו מטרות סופיות (או "תכליות"), משום שאנשים מעריכים אותם בזכות עצמם ולא רק כאמצעי להשגת משהו אחר. לדוגמה, אנשים שואפים לעונג, לכבוד או למעלה, משום שהם חושקים בהם באופן פנימי, ולא משום שהם רק שלבים בדרך למשהו נוסף. זהו הבדל מרכזי שאריסטו חוקר במסגרת החיפוש שלו להגדיר מהי האושר האמיתי (או "הטוב" העליון).
"אך ברור שאפילו אלה אינם תכליות בפני עצמן; ובכל זאת, מאמצים רבים הושקעו בניסיון לתמוך בהם. אם כך, הבה נניח לנושא הזה."
אריסטו מציין שגם הדברים שאנשים לעיתים קרובות רודפים אחריהם ככאלה שהם רצויים בפני עצמם—כמו עונג, כבוד או עושר—אינם באמת המטרה העליונה (או "התכלית") של חיי האדם. הוא מדגיש שדיונים ומאמצים רבים הושקעו בהגנה על אלה כמטרות סופיות, אך בסופו של דבר הם אינם עומדים במשימה. עבור אריסטו, ה"תכלית" האמיתית צריכה להיות משהו שלם ומספק בפני עצמו, דבר שנרדף למען עצמו ולא כאמצעי למשהו אחר. כאן הוא רומז שזה הזמן לעבור מלדון במטרות נחותות אלו, כיוון שהן אינן עונות על השאלה העמוקה יותר של מהי אושר אמיתי או הטוב העליון.