אתיקה

אריסטו מחזיר את הדיון למוקד השאלה מהו "הטוב" או האושר האמיתי בחיי האדם. הוא מציין שרבים, ובעיקר כאלה שהוא מחשיב כנחותים או וולגריים במחשבתם (אלה שאינם משקיעים מחשבה מעמיקה או בעלי טוהר מוסרי), נוטים לזהות אושר עם עונג. לכן, הם נותנים עדיפות ומכוונים את חייהם סביב סיפוק והנאה, כמו סיפוק תשוקות פיזיות או הנאות חומריות. למרות שהוא מכיר בכך שיש היגיון מסוים בגישה זו, שכן העונג ללא ספק מושך ומשויך להרגשה טובה, הוא מבקר בעדינות גישה זו כשטחית או כהבנה שאינה שלמה של המושג אושר.

אריסטו מזהה שלוש דרכים עיקריות בהן אנשים ניגשים לחיים ומגדירים מה פירוש לחיות היטב או להשיג אושר (אוידאמוניה, כפי שהוא מכנה זאת):

1. חיי ההנאה (תענוגות): אלו הם חיים הממוקדים בשאיפה להנאה ולסיפוק פיזי. חיים אלו מזוהים לעיתים קרובות עם תשוקות בסיסיות יותר או עם סיפוק חומרי, ואריסטו מציין שאנשים רבים, במיוחד אלו הנוטים למה שהוא מתאר כ"מחוספסים", מזהים אושר עם סוג זה של חיים. הוא מבקר את ההשקפה הזו בכך שהוא טוען שהיא מפחיתה את חיי האדם לכדי משהו חייתי, מכיוון שהיא מתמקדת בהנאות גופניות המשותפות גם לבעלי חיים.

2. החיים הפוליטיים: חיים אלו מתמקדים בכבוד והישגים, ולעיתים קרובות הם קשורים להכרה ציבורית או למעמד. אנשים הבוחרים בחיים אלו מעריכים את העובדה שיראו בהם אנשים מוסריים או מצליחים בעיני אחרים. עם זאת, אריסטו טוען שזהו עניין שטחי במידה מסוימת, מפני שכבוד תלוי בדעותיהם של אחרים, ולא במשהו פנימי באדם עצמו. זהו אישור חיצוני ולא ביטוי אמיתי של טוב פנימי או של סיפוק עצמי.

3. חיי ההתבוננות: אריסטו מזכיר בקצרה סוג שלישי ונעלה יותר של חיים—חיי ההתבוננות—שאליהם הוא יתעמק בהמשך. מדובר בחיים הממוקדים בהרהור, באינטלקט ובשאיפה לחוכמה, אותם אריסטו מעריך יותר לעומת סוגי החיים האחרים.

כאן אריסטו מציב את הבסיס לחקירתו העמוקה יותר בשאלה מהו האושר האמיתי, בכך שהוא מסווג את הגישות המרכזיות לחיים. הוא רומז שאף על פי שאנשים נוטים להיכנס לאחת מהקטגוריות הללו, לא כל דרך מובילה באותה מידה לחיים טובים או לשגשוג אנושי מיטבי.

אריסטו אומר שהרוב הגדול של האנשים – מה שהוא מכנה "המון האדם" – נוטים להתמקד בתענוגות שהם בסיסיים או אינסטינקטיביים, ומשווה את העדפותיהם לאלו של בעלי חיים. תענוגות אלו קשורים לסיפוק מיידי, כמו אכילה, שתייה או נוחות פיזית. הוא משתמש בביטוי "חיים הראויים לבהמות" כדי להציע שסוג חיים זה מתרכז אך ורק בסיפוק רצונות גופניים, מבלי לשאוף מטרה גבוהה או מעמיקה יותר.

האזכור של סרדנפאלוס – מלך אגדתי מאשור שהיה ידוע בחיי מותרות מוגזמים ופינוק עצמי – מחזק את הנקודה הזו. אריסטו מציין שאפילו אנשים במקומות גבוהים ובעלי השפעה נוטים לרדוף אחרי אותם תענוגות בסיסיים, דבר שמוביל אנשים רגילים להאמין שסוג חיים כזה הוא רצוי או "הטוב". מנהיגים אלו, דרך הדוגמה שהם מציבים, מעניקים לגיטימציה לתפיסה שהאושר הוא רק התמסרות לתענוגות, ובכך מחזקים, לפי אריסטו, הבנה שטחית של מה משמעות הדבר לחיות חיים טובים באמת.

כאן אריסטו מנתח רעיונות שונים של אנשים לגבי מהי חיים מאושרים או מסופקים. הוא מציין שאנשים שהם יותר מעודנים או בעלי מעמד חברתי גבוה—כאלה שמעורבים באופן פעיל בקהילותיהם או בחיים הציבוריים—נוהגים לעתים קרובות לזהות אושר עם כבוד. במילים אחרות, הם מקשרים סיפוק אמיתי עם הערכה, הערצה או הכרה על פעולותיהם ותורמותיהם. רעיון זה משתלב היטב עם אלו שמקדישים את עצמם לחיים הפוליטיים, כלומר מעורבות פעילה בחברה ושאיפה למעמד, להשפעה או להכרה ציבורית. עבור אנשים כאלה, כבוד נתפס כמטרה העליונה, או כ"ייעוד" של חיים פוליטיים פעילים ומעורבים.

עם זאת, אריסטו מתחיל להטיל ספק בשאלה האם כבוד לבדו יכול באמת להגדיר אושר, ורומז לכך שלרעיון הזה עשויות להיות מגבלות.

בחלק זה, אריסטו מבקר את הרעיון של לזהות את האושר (או את הטוב העליון) עם כבוד. הוא מציין שכבוד הוא דבר שתלוי באישורים חיצוניים—הוא ניתן על ידי אחרים ולא טמון לחלוטין באדם עצמו. עבור אריסטו, הצורה הגבוהה ביותר של אושר צריכה להיות משהו שקשור באופן עמוק לטבעו של האדם, משהו ששייך לו באמת ולא ניתן לקחת ממנו בקלות על ידי אחרים. לכן, הוא טוען שכבוד הוא דבר שטחי ובלתי יציב מדי מכדי להיחשב כטוב העליון של האדם.

בחלק זה, אריסטו מהרהר מדוע אנשים שואפים לכבוד ומה הדבר חושף על הערכים העמוקים שלהם. הוא מציין שאנשים בדרך כלל לא מחפשים כבוד לשם עצמו; במקום זאת, הם לעיתים קרובות שואפים אליו כאמצעי לאישור או אימות של טובם או מעלתם. במילים אחרות, הם מבקשים לקבל הכרה מאחרים—ובעיקר מאנשים חכמים או ידענים—ולהיות מוערכים על כך שהם ניחנים בתכונות כמו מעלה או מצוינות מוסרית. הדבר מרמז שאנשים מעריכים מעלה עמוקות יותר מהכבוד עצמו, שכן הכבוד נתפס כהכרה או הוכחה למעלה, ולא כמטרה הסופית. לכן, המעלה נחשבת כבעלת ערך גבוה ומהותי יותר בהערכתם.

בקטע זה, אריסטו מתבונן ברעיון החיים המוסריים כמטרה העליונה, במיוחד במסגרת החיים הפוליטיים, אך מביע ספקות בנוגע לכמה מספק ניתן לראות בהם הגדרה של אושר או אודימוניה (שגשוג אנושי עליון).

הוא מכיר בכך שיש הטוענים כי המידה הטובה, ולא הכבוד, היא היעד האמיתי של החיים הפוליטיים. בניגוד לכבוד—שתלוי בהכרה חיצונית ובכך שאחרים מעניקים אותו—המידה הטובה נראית תכונה פנימית יותר ועצמאית. עם זאת, אריסטו ממהר להצביע על כך שגם המידה הטובה בפני עצמה אינה מצליחה לתאר במלואו את המשמעות של חיים מאושרים.

הטיעון שלו הוא שהמידה הטובה יכולה להתקיים גם ללא מעורבות פעילה בחיים. לדוגמה, עצם היותו של אדם בעל מידה טובה אינו מספיק אם אותו אדם אינו פעיל (למשל, ישן כל הזמן או עובר תקופות ממושכות של מצוקה וסבל). אדם בעל תכונות מוסריות אך ישן כל חייו או נמצא בנסיבות קשות בדרך כלל לא ייחשב "מאושר" באופן שבו אנו חושבים על אושר. לפיכך, אף שהיות מוסרי הוא בעל חשיבות רבה, זה לא מביא למילוי אוטומטי של ההגדרה לחיים מאושרים אם זה לא מלווה בפעולה משמעותית או בתנאים שמאפשרים לאדם לשגשג.

בעצם, אריסטו מדגיש שאושר אמיתי או אודימוניה כוללים יותר מתכונות פנימיות כמו מידה טובה; עליו לכלול גם פעילות, מעורבות ותנאים שמאפשרים לאדם לשגשג בפועל. זה מהווה רמז להתבוננותו המתמשכת על מהו אושר באמת.

אריסטו מזכיר בקצרה את חיי ההגות כצורת החיים השלישית העיקרית שאנשים שואפים אליה, אך הוא דוחה את הדיון המפורט בה לחלק מאוחר יותר בטקסט. בהזכירו את חיי ההגות ובבחירתו לדחות את הטיפול בהם לעת עתה, הוא מכיר בחשיבותם ומאותת לקורא שהם זקוקים לבחינה מעמיקה יותר. הדבר רומז על המשמעות הפוטנציאלית שלהם בטיעון הכולל שלו על טבע האושר וה"חיים הטובים", אך לעת עתה ההתמקדות נותרת בבחינת סוגי החיים האחרים, כמו חיי העונג והחיים הפוליטיים.