אתיקה

אריסטו מציין הבחנה חשובה באופן החשיבה והחקירה. הוא מעלה שאלה שפלאטון נהג לשאול לעיתים קרובות: האם אנחנו מהרהרים מתוך נקודות התחלה בסיסיות (עקרונות ראשוניים) על מנת להפיק מסקנות, או שאנחנו מהרהרים לעבר אותן נקודות התחלה, במטרה לחשוף או לקבוע אותן? ההבחנה הזו מדגישה שני גישות: התחלה מאמיתות יסודיות שכבר מקובלות עלינו כדי לבנות הבנה נוספת (חשיבה דדוקטיבית), לעומת חתירה לגילוי אמיתות בסיסיות על ידי בחינה וארגון של מה שאנו מתבוננים בו (חשיבה אינדוקטיבית). אריסטו מודה שזהו שיקול מרכזי בהבנת הדרך שבה אנו מחפשים ידע.

בהשוואה זו, אריסטו משתמש במטפורת מסלול ריצה כדי להסביר כיצד נימוק או חקירה יכולים לקחת שני נתיבים שונים. כפי שבמסלול ריצה יש דרך שמובילה מנקודת ההתחלה (השופטים) אל נקודת הפנייה, ואז דרך אחרת שמחזירה אותך חזרה, כך אריסטו מדגיש שבחשיבה פילוסופית ניתן להבחין בכיוונים שונים של השאלה או החקירה.

המסלול הראשון ("מהשופטים") מייצג נימוקים או טענות המבוססים על רעיונות יסודיים או עקרונות מבוססים – ה"נקודות ההתחלה" הבסיסיות שכבר ידועות. המסלול השני ("בדרך חזרה") מייצג נימוקים המבקשים לנתח או להתחקות אחר הדברים בחזרה לעקרונות הבסיסיים, כדי לחשוף מדוע הם נכונים או יסודיים.

אריסטו מזכיר לנו שהבנה יכולה לזרום בשני הכיוונים. לפעמים אנו בונים על סמך מה שכבר ידוע לנו כדי לחקור רעיונות מורכבים, ובפעמים אחרות אנו עובדים הפוך, מתוך תצפיות מורכבות, כדי לחשוף את האמיתות היסודיות שמסבירות אותן.

אריסטו מציין שכאשר אנו מנסים להבין משהו, אנו זקוקים לנקודת התחלה – משהו שכבר מוכר לנו או נגיש. הוא עושה הבחנה: ישנם דברים שהם "מוכרים לנו" (מה שאנו מבינים או מזהים באופן אישי על סמך הניסיון וההקשר שלנו) ודברים שהם "מוכרים באופן מוחלט" (אמיתות שהן אוניברסליות, ללא קשר לפרספקטיבה אישית). אריסטו מדגיש שכל חקירה או לימוד צריכים להתחיל ממה ש"מוכר לנו", כי זהו הבסיס המעשי והברור ביותר לתהליך הלמידה. בנייה על מה שכבר ידוע לנו מאפשרת לנו להתקדם להבנה של אמיתות רחבות ואוניברסליות יותר.

אריסטו מדגיש שעל מנת להבין ולהתעמק באופן אמיתי בדיונים על נושאים עמוקים ומורכבים – כמו מהו אציל, מהו צודק או כל מה שקשור לפוליטיקה ואתיקה – אדם צריך לפתח הרגלים טובים של אופי והתנהגות מגיל צעיר. זאת משום שדיונים אתיים קשורים להתנסות חיה ולפרקטיקה מוסרית, ולא רק להבנה אינטלקטואלית. אם מישהו גדל על מעשים מוסריים וחיים טובים, כבר יש לו יסוד או "נקודת התחלה" שמסייעת לו לקלוט את הרעיונות הללו באופן אינטואיטיבי יותר. אתיקה אינה עוסקת רק בחשיבה מופשטת; היא עוסקת בהלימה בין מחשבה לפעולה, וההלימה הזו מתחילה עם חינוך טוב והרגלים נכונים.

בקטע זה, אריסטו מדגיש כי ידע מעשי מתחיל ממה שכבר למדנו מתוך ניסיון וחינוך. הוא טוען שאדם שגדל עם הרגלים וערכים טובים אינו תמיד זקוק להסברים מפורטים כדי להבין מדוע דברים מסוימים הם מוסריים או צודקים. יש לו כבר בסיס מוצק – אותם "נקודות התחלה" – שממנו הוא יכול לפתח הבנה של עקרונות פילוסופיים עמוקים יותר. למעשה, אם החינוך של האדם כיוון אותו להתנהגויות ולעקרונות הנכונים, תהיה לו הבנה אינטואיטיבית של היסודות, מה שמקל עליו ללמוד ולהתמודד עם שאלות של אתיקה.

חלק זה של הטקסט מסכם בציטוט מהמשורר העתיק הסיודוס כדי להבליט את הנקודה שאריסטו מדגיש על למידה, הבנה והתפתחות מוסרית. אריסטו טוען כאן שיש שלוש רמות יכולת בכל הנוגע לידע וחוכמה:

1. הרמה הגבוהה ביותר היא אדם שמבין ויודע באופן טבעי עקרונות ואמיתות חשובות בעצמו. אדם זה הוא "הטוב ביותר", כפי שאומר הסיודוס, כי יש לו את היכולת לתפוס ידע או חוכמה ישירות.

2. הרמה השנייה בטיבה היא אדם שאין לו ידע מובנה על הכול, אך הוא מסוגל להקשיב באופן מושכל, ללמוד מאחרים ולפעול לפי עצות טובות. אדם כזה מפגין גמישות, ענווה ותבונה בכך שהוא מזהה ומשתמש בחוכמתם של אחרים.

3. הרמה הגרועה ביותר היא אדם שלא יודע וגם לא מוכן ללמוד מאחרים. הסיודוס מכנה אדם זה "חסר תועלת" (במילים אחרות, אדם שאינו אפקטיבי ואינו מסוגל לתרום), משום שסירובו או חוסר יכולתו להבין חוכמה—בין אם על ידי ידע אישי ובין אם בהקשבה לאחרים—גורם לכך שהוא אינו ראוי להתפתחות משמעותית או מעשים טובים.

אריסטו למעשה מחזק את הרעיון שכדי לעסוק בנושאים כמו אתיקה ומדעי המדינה, יש צורך ביסוד ראשוני או פתיחות ללמידה. או שאתה כבר צריך להחזיק בהרגלים טובים (נקודת התחלה מוסרית ואינטלקטואלית), או שעליך להיות מסוגל לקבל את ההכוונה של אנשים חכמים יותר. אם אינך מוכן או מסוגל לעשות זאת, תתקשה להתמודד עם הרעיונות המורכבים הללו בכלל.