ספר 1 / פרק 4
פסקה 1 - מטרת מדע הפוליטיקה והטוב העליון
הסבר - חלק אחר חלק
"נחדש את חקירתנו ונבהיר, בהתחשב בכך שכל ידע וכל עיסוק מכוונים אל מטרה טובה כלשהי, מהי המטרה שלדעתנו שואפת אליה המדע המדיני, ומהו הטוב העליון מכל הטובים שניתן להשיג בפעולה."
אריסטו מעביר את המיקוד לשאלה המרכזית: אם כל צורות הידע והפעולות שואפות להשיג סוג כלשהו של טוב, מהו היעד העליון של מדע המדינה? מדע המדינה כאן מתייחס ללימוד וליישום של ניהול וארגון קהילות אנושיות, במיוחד דרך שלטון ואתיקה. למעשה, אריסטו שואל: מהו הטוב העליון שמדע המדינה שואף אליו—כלומר, התוצאה הטובה ביותר שאפשר להשיג באמצעות פעולות והחלטות אנושיות? השאלה הזו משמשת כבסיס לדיון רחב יותר על מהי אושר אמיתי או חיים מלאים ומסופקים.
"מבחינה מילולית יש הסכמה כללית מאוד; הן האנשים הפשוטים והן האנשים בעלי עידון ויכולת הבחנה גבוהה מסכימים שחיים מאושרים הם המטרה העליונה, ומשווים בין חיים טובים ועשייה טובה לבין האושר. אך כשזה מגיע לשאלה מהו האושר עצמו – כאן הדעות חלוקות. רוב האנשים אינם מציגים את אותה הגדרה כמו החכמים."
אריסטו מציין שכמעט כולם – בין אם אנשים רגילים או כאלו הנחשבים למעודנים ומשכילים – מסכימים שהמטרה העליונה של החיים היא אושר. שתי הקבוצות מקשרות את האושר עם "לחיות היטב" ו"לעשות היטב", כלומר הן מאמינות שאושר קשור לחיים טובים ולהשגת הצלחה או סיפוק.
עם זאת, חוסר ההסכמה מתגלה כששואלים מה באמת משמעות האושר. אנשים שונים מגדירים זאת בדרכים שונות. אנשים רגילים עשויים להחזיק ברעיון אחד, בעוד שהחכמים או אלו בעלי מחשבה מעמיקה יותר עשויים לפתח הבנה עמוקה או מתוחכמת יותר. לכן, בעוד שכולם מסכימים שאושר הוא המטרה, הוויכוח נמצא בהבנה או בהסבר ממה הוא באמת מורכב.
"האדם הפשוט חושב שמדובר בדבר ברור ומובן מאליו, כמו הנאה, עושר, או כבוד; אך הם נבדלים זה מזה – ולעיתים אפילו אותו אדם עצמו מזהה את הטוב העליון עם דברים שונים בזמנים שונים: עם בריאות כשהוא חולה, עם עושר כשהוא עני. אך כשהם מודעים לבורותם, הם מוקירים הערצה כלפי מי שמכריז על רעיון נשגב שמעל להבנתם."
אריסטו מציין שרוב האנשים נוטים להגדיר את האושר או את הרעיון של חיים טובים במונחים פשוטים ומידיים, כמו הנאה, עושר או כבוד חברתי. עם זאת, הוא מבחין שההגדרות הללו משתנות מאוד בין אנשים, בהתאם לנסיבותיהם או למצב חייהם. לדוגמה, אדם חולה עשוי לראות באושר את עצם היותו בריא, בעוד שמישהו שמתמודד עם קשיים כלכליים עשוי לתפוס את האושר כעושר.
הוא גם מציין שאנשים נוטים לשנות את תפיסתם לגבי מהו אושר בהתאם לצרכים שלהם ברגע מסוים, מה שמראה על חוסר עקביות כלשהי במחשבתם. במקביל, אותם אנשים לעיתים קרובות מודעים לחוסר ההבנה העמוק שלהם ונמשכים לאחרים – בדרך כלל פילוסופים או הוגים – שמציגים אידיאלים עמוקים או מורכבים יותר של אושר, גם אם אידיאלים אלה קשים עבורם להבנה מלאה או להזדהות עמם. אריסטו מציע שהתנהגות זו משקפת הן תחושת ענווה לגבי חוסר הידע שלהם והן הערצה למשהו נעלה יותר מהשאיפות היומיומיות שלהם.
"כעת, היו שסברו שמעבר לכל אותם דברים טובים הרבים, קיים טוב אחר שהוא עצמאי בפני עצמו וגורם לטוב של כל אלה גם יחד."
אריסטו מציין שישנם אנשים שמאמינים שקיים טוב אחד, עליון וסופי, שקיים באופן עצמאי מעצם טבעו (קיום עצמי), ושאותו טוב עליון הוא זה שמעניק ערך או "טוביות" לכל הדברים האחרים שאנו מחשיבים כטובים – כמו הנאה, עושר או כבוד. במילים אחרות, הם טוענים שיש מקור עמוק ויסודי יותר שמעניק לכל דבר אחר את הטוב שבו מלכתחילה. הטוב העליון הזה נחשב כסטנדרט הגבוה ביותר או הסיבה שמאחורי כל הצורות האחרות של "הטוב" שאנו רודפים אחריהן בחיים. זהו ניסיון להעביר את המיקוד מהטובים הפרטיים והמיידיים (כמו כסף או בריאות) לקונספט רחב ומקיף יותר של הטוב.
"לבחון את כל הדעות שהוחזקו אי פעם אולי יהיה עיסוק עקר במידה מסוימת; די בכך שנבחן את הדעות שהן הנפוצות ביותר או שנראות ככאלו שניתן לטעון בעדן."
אריסטו בעצם אומר שאין צורך או תועלת לנתח כל דעה שאנשים אי פעם החזיקו לגבי מהי "אושר" או מהו הטוב העליון. במקום זאת, עדיף ומעשי יותר להתמקד בדעות שהן הנפוצות ביותר או שנראות סבירות וניתנות לדיון לוגי. על ידי צמצום המוקד בדרך זו, החקירה יכולה להימנע מלהפוך למעמיסה או לא מועילה, ותוכל במקום זאת להתרכז ברעיונות חשובים הראויים לבחינה.