אתיקה

אריסטו מציג את הרעיון שכל מה שאנו עושים יש לו מטרה או יעד, אך היעדים הללו אינם מובילים ללא גבול ליעדים נוספים. במקום זאת, חייבת להיות מטרה סופית—משהו שאנו שואפים אליו פשוט כי הוא בעל ערך בפני עצמו, ולא כדי להשיג משהו אחר. מטרה או יעד סופי זה הוא מה שאריסטו מכנה "הטוב העליון". ללא מטרה סופית כזו, כל בחירה או פעולה היו ממשיכות להצביע על מטרה אחרת ללא סוף, ומשאירות אותנו בלולאה אינסופית ללא סיפוק אמיתי או משמעות. ה"טוב העליון" הזה הוא מה שמעניק לפעולותינו ולרצונותינו בהירות ומשמעות סופית.

אריסטו אומר שאם נוכל לזהות את המטרה או היעד העליון ("הטוב העליון") שכל פעולותינו מכוונות אליו, ידע זה ישפיע באופן משמעותי על איך אנו חיים את חיינו. בדיוק כמו שלקשת יש מטרה להתמקד בה, ידיעת היעד הסופי שלנו עוזרת להכווין את הבחירות והמאמצים שלנו, וכך מגדילה את הסיכוי שנפעל נכון ונשיג את מה שבאמת בעל ערך. ללא מטרה כזו, ייתכן שפעולותינו יחסרון כיוון או תכלית.

אריסטו אומר שאם אנו מסכימים שיש טוב עליון—משהו שהוא מטרתנו הסופית בחיים—כדאי לנסות להבין מהו, אפילו אם רק באופן כללי (לפחות בקווים כלליים). הוא גם מציע שחשוב לשקול איזה תחום ידע (כאן "מדע" מתייחס לתחום ידע מובנה) או מיומנות עוסק במטרה העליונה הזו, שכן הבנת טיבו והיררכייתו יכולה לעזור לנו לכוון את מאמצינו בצורה טובה יותר. למעשה, הוא מכין את הקרקע לחקור מהי המטרה או התכלית העליונה של חיי האדם ואיזה תחום עוסק בצורה הטובה ביותר בהגדרתה או בגישה אליה. זהו תחילתו של טיעונו שהפוליטיקה, או "אמנות הממשל," ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב הטוב עבור יחידים וחברה.

אריסטו טוען כי החתירה אל ה"טוב העליון"—הדבר שאנו חפצים בו למענו בלבד—משתייכת למקצוע או "אמנות עליונה" שמקיפה את כל היתר. זאת משום שאמנות עליונה כזו מסדרת ומארגנת את כל שאר התחומים תחתיה. במילים אחרות, האחריות להבנת המטרה האולטימטיבית הזו, ולהבטיח שחיים או חברה בנויים כך שישיגו אותה, יכולה להשתייך רק לצורת הידע או הפרקטיקה הגבוהה ביותר. זהו היעד שלשמו כל השאר פועלים או משרתים.

אמנות עליונה זו, כפי שאריסטו מזהה בהמשך, היא הפוליטיקה—לא במובן הצר של ממשל בלבד, אלא במשמעות הרחבה של ארגון והכוונת חברה לשאוף לטוב הכללי המשותף.

אריסטו טוען שהפוליטיקה, כתחום או כ"אמנות ראשית," נושאת באחריות לקבוע אילו סוגי ידע או מדעים נחוצים לחברה. היא מחליטה מה יש ללמד, מי צריך ללמוד זאת (בהתאם לתפקידים או המעמדות השונים בחברה) ועד איזה עומק יש ללמוד זאת. הפוליטיקה מפקחת ושולטת אפילו על תחומים מכובדים כמו אסטרטגיה צבאית (כיצד לנצח במלחמות), כלכלה (כיצד לנהל משאבים) וריטוריקה (אמנות השכנוע). במילים אחרות, תחומים אלו נחשבים כפופים לפוליטיקה, מכיוון שמטרתם ושימושם נקבעים על פי הצרכים והמטרות הכלליים של החברה, שאותם הפוליטיקה שואפת לכוון.

אריסטו טוען שהפוליטיקה, כתחום, היא ייחודית משום שהיא משתמשת בכל שאר המדעים ומכוונת החלטות לגבי אלו פעולות אנשים צריכים לבצע או להימנע מהן. מכיוון שיש לה סמכות על שאר המדעים והיא מעצבת את מה שהכי טוב לחיי האדם בכללותם, מטרתה הסופית של הפוליטיקה צריכה לכלול את מטרות כל שאר המדעים והפעילויות. מטרה סופית זו, הוא טוען, היא הטוב העליון עבור האנושות – הדבר שאליו שואפים כל המאמצים האחרים בסופו של דבר. בעצם, הפוליטיקה אינה רק קשורה לחוקים או לממשל; היא עוסקת בארגון החברה בצורה שמובילה לחיים הטובים ביותר האפשריים עבור בני האדם.

אריסטו מסביר שאמנם המטרה הסופית (או "התכלית") של האדם בחייו עשויה להיות זהה למטרה הסופית של מדינה, אך השאיפה להשיג את המטרה הזו במישור רחב יותר – עבור קהילה, אומה או עיר-מדינה – היא חשובה ומשמעותית יותר. מדוע? מכיוון שהשגת ה"טוב" עבור חברה שלמה לא רק משפיעה על מספר רב יותר של אנשים, אלא גם נתפסת כמרשימה וראויה יותר, כמעט כנוגעת בממד האלוהי. לשפר את חייו של אדם אחד הוא דבר בעל ערך, אך שיפור חייהם של קבוצה שלמה או אומה שלמה נושא השפעה רחבה ועמוקה יותר על האנושות כולה.

אריסטו מסיק כאן כי מטרתו הכוללת של חקירתו קשורה למדע המדינה—אך לא במובן צר של פוליטיקה. עבורו, מדע המדינה הוא התחום הכולל והסמכותי ביותר, מפני שהוא עוסק במטרות העליונות, או "היעדים הסופיים", של חיי האדם והחברה.

במילים אחרות, הוא רואה את הפוליטיקה לא רק כעניין של ממשל או ניהול, אלא כחקירה כיצד יש לבנות את החברה ואת התנהגות האדם באופן שיוביל למימוש המלא ביותר או לרווחה הגבוהה ביותר של כולם. אם נוכל להגדיר ולרדוף אחרי ה"טוב העליון" הזה, כל אדם ייהנה—גם ברמה האישית וגם בקנה מידה חברתי רחב יותר.