אתיקה

שורה זו מציגה חלק "בלתי-רציונלי" נוסף בנפש. בניגוד לחלק הצמחי הטהור (שעוסק רק בפעולות בסיסיות של החיים כמו תזונה וללא קשר לרציונליות), האלמנט הבלתי-רציונלי החדש הוא מורכב יותר. אף שהוא אינו רציונלי לחלוטין, יש לו זיקה או קשר מסוים לרציונליות. במובן מסוים, הוא מסוגל ליצור אינטראקציה או לציית לחשיבה רציונלית, מה שמבדיל אותו מהחלק הצמחי האינסטינקטיבי או הלא-מודע. הדבר מעלה את הרעיון שלא כל היבטי הטבע הבלתי-רציונלי שלנו מנותקים לחלוטין מההיגיון; חלקם יכולים להיות מושפעים או מונחים על ידו.

אריסטו מסביר שבבני האדם קיים "עיקרון רציונלי"—החלק בנשמה שעוזר להנחות אותנו לקראת החלטות טובות והמטרות הראויות ביותר. את העיקרון הרציונלי אנחנו מעריכים הן אצל אנשים "בעלי שליטה" (אלו שמסוגלים לשלוט בתשוקותיהם ולפעול לפי ההיגיון) והן אצל אנשים "חסרי שליטה" (אלו שמתקשים לשלוט בעצמם). עם זאת, הוא מציין כי אפילו אצל אנשים אלו יש חלק נוסף בנשמה שמתנגד באופן טבעי לעיקרון הרציונלי. אלמנט מנוגד זה יוצר קונפליקט פנימי, כשהוא מתנגד להכוונת ההיגיון ולעיתים קרובות מושך לכיוון שונה ופחות מוסרי. במילים אחרות, בני האדם חווים מעין משיכת חבל בין החלקים הרציונליים והלא-רציונליים שבהם.

חלק זה משווה את הקונפליקט הפנימי שבנפש למחלה גופנית. כמו שאדם עם איברים משותקים עשוי לנסות להזיז את ידו ימינה, אך היד מסרבת ומסתובבת שמאלה, כך מתרחש סוג דומה של אי-ציות בנפשו של אדם חסר ריסון (אדם שמתקשה בשליטה עצמית). הדחפים והרצונות שלו מושכים אותו בכיוונים מנוגדים למה שהשכל שלו יודע שהוא נכון או הטוב ביותר. זהו דימוי מוחשי שממחיש את המאבק בין התבונה לבין הכוחות הלא-רציונליים שבתוך האדם.

אריסטו מסביר שכשם שניתן להבחין בסטייה פיזית בגוף (כמו איבר משותק שאינו מגיב לרצוננו), יש גם משהו בנפש שמתנהג באותו אופן – הוא מתנגד או מתעמת עם החלק הרציונלי של המחשבה. בעוד שה"סטייה" הפיזית בגוף ניתנת לצפייה בעין, המאבק הפנימי בתוך הנפש אינו נראה לעין. עם זאת, אריסטו מדגיש שעלינו להכיר בכוח המתנגד הזה בנפש, למרות שהוא אינו מוחשי, שכן הוא מאתגר את החלק הרציונלי ויוצר קונפליקט בתוכנו. המתח הזה, שאינו נראה לעין, הוא חלק בסיסי ממה שמשמעותו להיות בעלי צד לא-רציונלי בטבענו.

בחלק זה, אריסטו מתבונן על חלק נוסף בנפש שהוא "בלתי רציונלי", אך נראה שהוא מסוגל להתאים את עצמו לשכל. הוא מסביר שחלק זה של הנפש, על אף שהוא באופן טבעי בלתי רציונלי ונוטה להתנגד להכוונה השכלית, יכול בכל זאת ללמוד לעקוב אחר השכל. הוא מביא דוגמאות כיצד זה בא לידי ביטוי אצל סוגי אנשים שונים: אצל אדם שולט בעצמו (בעל שליטה עצמית), חלק זה של הנפש נכנע או מציית להיגיון של שכלם. הוא "מקשיב", גם אם איננו משולב לגמרי. אצל אדם מתון או אמיץ, אומר אריסטו, ההרמוניה הזו עמוקה אף יותר—החלק הבלתי רציונלי של אדם זה מתיישר בצורה כזו עם השכל עד שהם "מדברים בקול אחד". במילים אחרות, הרגשות, הרצונות והדחפים שלהם מתואמים במלואם עם החלטות רציונליות.

אריסטו רומז כאן על ספקטרום של התפתחות מוסרית: בעוד שליטה עצמית היא טובה משום שיש מאבק פנימי אך השכל בסופו של דבר מנצח, המעלה האמיתית (כמו מתינות או אומץ) היא אף טובה יותר, כיוון שאין בה מאבק פנימי כלל—השכל והרגשות פועלים בהרמוניה מושלמת.