אתיקה

כאן אריסטו מכיר בכך שרעיונות או דיונים מסוימים על הנפש—בפרט החלוקה של הנפש לחלקים—כבר נדונו על ידי אחרים מחוץ לבית מדרשו הפילוסופי. כשאריסטו מציין "מחוץ לבית מדרשנו," הוא מתייחס להוגים או מסורות שאינם קשורים ישירות לתורתו או לבית המדרש הפריפטטי. הוא מציין שהדיונים החיצוניים הללו הם "מספיקים" או תורמים בנושא זה, כלומר הוא מוצא בהם ערך ומוכן לשלב אותם בניתוח שלו. גישה זו משקפת עמדה פרגמטית: גם אם הרעיונות הגיעו ממקור זר, השימושיות שלהם מצדיקה את שילובם בדיונו על הסגולה והנפש.

אריסטו מסביר שלנפש האדם יש שני היבטים מרכזיים: חלק אחד הוא לא רציונלי והחלק השני הוא רציונלי. החלק הלא רציונלי של הנפש עוסק באינסטינקטים, תשוקות ורגשות – דברים שאינם מערבים מחשבה הגיונית. לעומת זאת, החלק הרציונלי של הנפש מסוגל לחשיבה לוגית, שיקול דעת וקבלת החלטות מוסריות. שני ההיבטים הללו של הנפש ממלאים תפקיד מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית, המידות הטובות ולבסוף, האושר. אריסטו מדגיש הבחנה זו משום שהיא מספקת בסיס לחקר האופן שבו אנשים מפתחים מידות טובות וחיים חיים טובים.

אריסטו מתעמק במבנה הנפש ומציין כי ישנו הבדל יסודי בין החלק הרציונלי והחלק הבלתי-רציונלי של הנפש. עם זאת, הוא מעלה שאלה על הקשר ביניהם: האם החלקים הללו נפרדים באופן פיזי, כמו איברים בגוף (למשל, יד ורגל), או שהם בלתי נפרדים בטבעם אך שונים בתפיסה, כמו הצד הקמור (שמתעקל כלפי חוץ) והצד הקעור (שמתעקל כלפי פנים) של מעגל, אשר מתקיימים יחד ומשקפים תכונות מנוגדות?

בסופו של דבר, אריסטו אומר שההבחנה הזו—האם הם נפרדים פיזית או שונים רק במושג—אינה באמת משמעותית בהקשר של הדיון הנוכחי. התמקדותו היא בהבדל התפקודי בין החלקים הללו של הנפש, ולא באופן שבו הם משולבים מבנית. כך הוא ממשיך לחקור כיצד פועלים המידות הטובות וההיגיון האנושי במבנה המתחלק הזה של הנפש.