אתיקה

אריסטו טוען שהאושר הוא לא רק תחושה חולפת או מצב פסיבי של קיום – אלא משהו עמוק יותר. זה קשור לפעולה ולדרך שבה אנחנו חיים את חיינו, ובפרט לפעולה של הנפש (המהות הפנימית שלנו). הפעולה הזו צריכה להיות בהתאמה ל"מידה הטובה המושלמת", כלומר הביטוי הגבוה והשלם ביותר של מצוינות מוסרית. אם אנחנו רוצים להבין באמת מהו אושר, עלינו לעמוד על מהי מידה טובה, כי ההבנה של המידה הטובה תעזור לנו להבין את סוג החיים שמוביל לאושר אמיתי.

חלק זה מדגיש שכל מי שמתייחס ברצינות ללימוד הפוליטיקה צריך להתמקד בעיקר בהבנת המעלה הטובה. מדוע? כי המטרה הסופית של פוליטיקאי אמיתי או מחוקק היא להוביל את האזרחים להיות מוסריים וטובים ולציית לחוקים. זה לא רק עניין של קביעת כללים או שמירה על סדר, אלא עיצוב אופייה והתנהגותה של הקהילה בדרך מוסרית. הפוליטיקה, בהקשר זה, הופכת למאמץ מוסרי שמטרתו לשפר את האנשים, ולא רק לארגן אותם.

אריסטו משתמש במחוקקים של חברות עתיקות כמו הקריתים והספרטנים כדוגמאות לאנשים שעסקו מאוד בקידום המידות הטובות בקרב עמם. מנהיגים אלה שאפו ליצור חוקים ומערכות שמטפחות אופי טוב והתנהגות מוסרית, במטרה לעצב אזרחים שלא רק יצייתו לחוקים אלא גם יחיו באופן מוסרי. למעשה, הוא מדגיש את הדמויות ההיסטוריות האלו כדי להראות כיצד מנהיגים פוליטיים יכולים לשים את הדגש על ההתפתחות המוסרית והאתית של קהילותיהם, ורואה בכך יעד מרכזי של משילות.

אריסטו מציין שבחינת מושג המעלה (המידה הטובה) והקשר שלו לאושר תואמת את המטרה המרכזית של מדע המדינה. לדעתו, מדע המדינה אינו עוסק רק בשלטון על אנשים או בחקיקת חוקים – הוא שואף בעיקר ליצור תנאים שבהם האזרחים יכולים לשגשג ולהשיג אושר. ולכן, אם חקירת המעלה חיונית להבנת האושר, ואושר הוא המטרה העליונה של האדם (והחברה), הרי שחקר זה משתלב באופן טבעי במסגרת מדע המדינה כפי שנועד מלכתחילה.

אריסטו מדגיש שהמידות שעלינו לבחון הן מידות אנושיות, משום שהמטרה הסופית שאנו שואפים אליה היא גם טוב אנושי – הסוג של אושר שמתייחס במיוחד לחיים האנושיים. הוא מזכיר לנו שעלינו להתמקד במה משמעותו של לחיות טוב ולהשיג מימוש עצמי כבן אנוש, ולא לעסוק באידיאלים מופשטים או במידות שאינן קשורות לחוויה האנושית. האושר, כפי שאריסטו מגדיר אותו, קשור באופן ייחודי למימוש הטוב ביותר של האנושיות שלנו.

בחלק זה, אריסטו מדגיש שכאשר הוא מדבר על "סגולה אנושית", הוא אינו מתכוון לכוח פיזי או למעלות גופניות, אלא לאיכויות של הנפש—בעצם, האופי המוסרי והשכלי הפנימי של האדם. באופן דומה, אושר, לפי תפיסתו, אינו קשור לדברים חיצוניים או להנאות גופניות, אלא נתפס כפעילות של הנפש. המשמעות היא שאושר אמיתי נובע מחיים בהרמוניה עם הסגולות הפנימיות של האדם, ומעיסוק של הנפש באורח חיים בעל משמעות וערכים. זה לא עניין של תחושות חולפות אלא של סיפוק עמוק הנובע מחיים שחיים בהתאם לפוטנציאל הגבוה ביותר של האדם.

אריסטו משתמש כאן בהשוואה כדי להדגיש את חשיבות ההבנה של נפש האדם בכל הקשור לחקר הפוליטיקה. כשם שרופא מתמקד בהבנת הגוף או באיברים מסוימים כמו העיניים כדי לרפא אותם באופן יעיל, כך אדם הלומד פוליטיקה (למעשה מנהיג או מחוקק) חייב להבין את הנפש, משום שתפקידו הוא להכווין ולשפר את חיי האנשים. מאחר שאושר ומעלה קשורים לנפש, הבנה עמוקה שלה היא חיונית ליצירת חוקי מוסר טובים, טיפוח אזרחים מוסריים, ובניית חברה משגשגת.

בחלק זה, אריסטו מבצע השוואה כדי להדגיש את החשיבות של הבנת הנפש בעת חקר הפוליטיקה. הוא טוען שמכיוון שהפוליטיקה נחשבת לתחום גבוה ומכובד יותר מהרפואה (משום שהיא מתמקדת בארגון החברה ובקידום הטוב העליון עבור בני האדם), אזי אף יותר חשוב לחוקרים בתחום הפוליטיקה לחקור לעומק את הנפש. בדיוק כפי שהרופאים הטובים ביותר משקיעים מאמץ רב בלימוד גוף האדם כדי לטפל בו ביעילות, כך גם אלו שעוסקים בפוליטיקה צריכים להקדיש עצמם להבנת הנפש, שכן המטרה של הפוליטיקה היא להכווין את ההתנהגות האנושית ולעודד את טיפוח המידה הטובה.

אריסטו אומר כאן שמי שחוקר פוליטיקה (או שלטון) צריך להבין את נפש האדם, אך רק במידה הנחוצה לדיון בנושא המרכזי – איך ליצור חיים טובים לאזרחים ולנהל חברה מתפקדת היטב. הוא מציין שבעוד שעיסוק מעמיק במורכבויות של הנפש עשוי להיות מעניין או מועיל בהקשרים אחרים, אין צורך בכך למטרה הזו. בקיצור, אין צורך להיות מומחה בכל פרט ופרט בפסיכולוגיה האנושית כדי להבין את היסודות של מה שמוביל אנשים להיות מוסריים או מאושרים ולבנות מערכת פוליטית בהתאם לכך.