ספר 1 / פרק 12
פסקה 2 - עליונות העונג והאושר
הסבר - חלק אחר חלק
"אאודוקסוס נראה שגם צדק בשיטתו להגן על העליונות של העונג; הוא חשב שהעובדה שהעונג, למרות שהוא דבר טוב, לא זוכה לשבחים מצביעה על כך שהוא טוב יותר מדברים שמקבלים שבחים. הוא טען שזהו מהות האל והטוב עצמו, שכן ביחס לאלה נשפטים כל הדברים האחרים."
אריסטו מתייחס כאן לפילוסוף אודוקסוס, שטען שהנאה היא הטובה העליונה. אודוקסוס האמין שהעובדה שההנאה נחשבת באופן טבעי כ"טובה" בפני עצמה, בלי צורך בשבח, הופכת אותה לנעלה יותר מדברים שזוכים לשבחים. שבח ניתן לרוב לדברים המשרתים מטרה או מובילים למשהו אחר (כמו סגולות המאפשרות פעולות נעלות), אך דברים כמו האל או ה"טוב" העליון אינם רק זוכים לשבח — הם מעוררים הערצה כסטנדרטים שדרכם כל דבר אחר נמדד. לפי הנימוק של אודוקסוס, הדבר ממקם את ההנאה בקטגוריה של הטובות האולטימטיביות, כמו האלוהי או העקרונות הגבוהים, שהם מעבר לשבח רגיל בשל ערכם המהותי וחשיבותם.
"שבח מתאים למעלה הטובה, שכן בזכות המעלה בני אדם נוטים לעשות מעשים נעלים, אך דברי הלל ניתנים למעשים, בין אם הם של הגוף ובין אם הם של הנפש."
חלק זה מדגיש את ההבחנה בין "שבח" לבין "אנקומיה" (מונח המתייחס להבעת הערכה או חגיגה פורמלית גבוהה). אריסטו טוען שמעלה—המצוינות המוסרית שמובילה אנשים לפעול באצילות—מקבלת שבח, משום שהיא מייצגת את אופיו או תכונתו של האדם שמאפשרת פעולות אציליות. לעומת זאת, אנקומיות מיועדות לפעולות מסוימות, בין אם הן נוגעות לגוף (למשל, הישגים ספורטיביים) או לנפש (למשל, מעשי גבורה או חכמה). למעשה, מעלה עוסקת במהות האדם, והשבח מכיר באיכות הרחבה והבסיסית הזו. לעומת זאת, האנקומיה חוגגת מעשים מרשימים מסוימים שהם תוצאה של אותן מעלות.
"אבל אולי העיסוק בדקדוק בעניינים אלו מתאים יותר לאלו שלמדו לעומק את אמנות השבחים; עבורנו ברור ממה שנאמר עד כה שהאושר הוא אחד מהדברים הנחשבים והמושלמים."
אריסטו אומר שצלילה לעומק ההבחנות המדויקות בנוגע לאופן שבו אנו משבחים ומהללים דברים (כמו יצירת שבחים מושלמים או אנקומיה – ביטויים פורמליים של שבח) היא משימה המתאימה יותר לאנשים שמתמחים באומנות הרטוריקה הזאת. עם זאת, למטרותיו בטקסט זה, הוא רוצה להתמקד במשהו רחב וברור יותר: האושר הוא לא רק משהו שאנחנו מעריכים או משבחים. הוא משהו הרבה יותר גבוה מזה – הוא אחד הדברים היקרים והמושלמים ביותר בחיים. הוא עומד בנפרד כ"שלם", כלומר, הוא מממש את מטרתו באופן מלא והוא היעד הסופי שאליו כולנו שואפים. לכן, לאושר יש תפקיד ייחודי ונעלה בקיום האנושי.
"נראה שזה כך גם מתוך העובדה שזהו עיקרון ראשון; משום שלשם כך אנו עושים את כל מה שאנחנו עושים, והעיקרון הראשון וסיבת הטובין הם, לטענתנו, דבר מה נעלה ואלוהי."
אריסטו מדגיש כי האושר (אודימוניה) תופס מקום מיוחד ובסיסי בחיי האדם. הוא טוען שהאושר הוא לא עוד דבר טוב שיש לשאוף אליו או לשבח אותו, כמו המידות הטובות או תכונות אחרות; אלא הוא המטרה העליונה, ה"עיקרון הראשון". במונח "עיקרון ראשון" מתכוון אריסטו לכך שהאושר הוא המטרה הסופית או הסיבה האולטימטיבית מאחורי כל דבר שאנו עושים. כל הפעולות, הבחירות והמאמצים שלנו מכוונים בסופו של דבר להשגת האושר, אם באופן ישיר ואם בעקיפין.
יתרה מזו, אריסטו מקשר את מושג האושר למשהו "נעלה ואלוהי". בכך הוא רומז שהאושר אינו אמצעי להשגת משהו אחר (כפי שעושר, למשל, נרכש לעיתים קרובות לצורך נוחות או ביטחון), אלא הוא ראוי כשלעצמו. הוא סופי, מספק בעצמו ובעל ערך פנימי – תכונות שמרוממות אותו לרמה הגבוהה ביותר של שאיפות האדם, עד כדי השוואה למשהו קדוש או אלוהי. במובן זה, האושר הוא באמת הטוב העליון שמAnchors ומצדיק את כל השאיפות האחרות.
בסיכומו של דבר, אריסטו רואה באושר לא רק תחושת הנאה חולפת, אלא את מטרת החיים ומשמעותם המרכזית – עיקרון מנחה לאופן שבו עלינו לחיות ולשאוף.