אתיקה

אריסטו פונה כעת לשאלה מרכזית: היכן משתלבת האושר בהיררכיית הדברים שאנו מעריכים? הוא מתחיל בשלילת הרעיון שאושר הוא "יכולת פוטנציאלית"—כלומר, שזהו לא רק כושר או יכולת שאדם עשוי להחזיק אך לא בהכרח לממש. לדוגמה, היכולת לרוץ או לפתור בעיית מתמטיקה היא פוטנציאלית, מכיוון שהיא עשויה להתממש או לא. עם זאת, אושר אינו כזה; הוא דבר שמומש במלואו והוא פעיל. אריסטו מנסה לקבוע האם אנו רואים באושר דבר שמשבחים (מעריכים בזכות תכונותיו) או דבר שמעריכים במיוחד (רואים בו טוב עליון). הבחנה זו תסייע להבהיר את חשיבותו בחיים.

אריסטו מסביר שכאשר אנו משבחים משהו או מישהו, תמיד זה בגלל תכונה מסוימת שיש להם וכיצד היא קשורה למשהו בעל ערך או משמעות. לדוגמה, אנו משבחים אדם צודק או אמיץ משום שהמעשים והאופי שלו מתאימים למה שאנו רואים כהתנהגות מוסרית או מעוררת השראה. באותו אופן, אנו משבחים ספורטאי כמו אדם חזק או רץ מהיר, כי היכולות או הכישורים שלהם קשורים למשהו ראוי — כמו מצוינות פיזית, הישגים, או מטרה שהשיגו. במילים אחרות, שבח תמיד קשור לתכונות מסוימות או לקשרים לדברים שאנחנו כבר מחשיבים כטובים או חשובים.

בקטע זה, אריסטו מדגיש דבר מה יסודי לגבי אופן פעולתה של שבח. כאשר אנו משבחים מישהו או משהו, אנו משווים אותו או מקשרים אותו למשהו אחר. לדוגמה, אנו עשויים לקרוא למישהו אמיץ משום שמעשיו תואמים סטנדרטים או אידיאלים מסוימים של אומץ. אולם, כשמדובר בישויות כמו האלים (בהשקפת העולם היוונית העתיקה), זה מרגיש מוזר או אפילו אבסורדי ליישם שבח באותה צורה. מדוע? כי אלים, בהיותם אלוהיים, נחשבים ככאלו שמעבר לסטנדרטים או להשוואות אנושיים. ואף על פי כן, אנו בכל זאת משבחים אותם, דבר המראה כי שבח תמיד כרוך בהתייחסות למשהו חיצוני, גם כשזה לא לגמרי מתאים, כמו במקרה של האלים.

בסופו של דבר, זה חושף מגבלה: השבח מושתת על יחסים, השוואות או סטנדרטים חיצוניים, ואינו מצליח ללכוד באופן מלא דבר שהוא עצמאי לחלוטין, מושלם, או מעבר ליכולת השפיטה שלנו.

אריסטו מציין שהדברים הטובים והנעלים ביותר בחיים – כמו האלים או האנשים בעלי המידות הטובות ביותר – אינם רק משובחים כפי שאנחנו עשויים לשבח מידות או כישורים. במקום זאת, הם נחשבים בדרך גבוהה ומכובדת יותר. במקום לומר "האדם הזה הוא אמיץ" או "הרץ הזה הוא מהיר", אנו מכנים את האלים ואת האנשים בעלי המידות הטובות ביותר מבורך או מאושר. הדבר משקף את מעמדם יוצא הדופן והכמעט אלוהי, שמעבר לשבח רגיל. השבח, הוא מסביר, שמור לתכונות או פעולות התלויות באיזה שהוא תקן או מטרה, בעוד דברים נשגבים כגון אושר או האלוהי חורגים מקטגוריות אלה ומשתייכים למשהו נעלה בהרבה.

אריסטו מבצע הבחנה בין שני סוגים של הכרה: שבח ומשהו נעלה יותר, כמו הערצה או הוקרה מיוחדת. הוא מציין שאנשים אינם "משבחים" את האושר באותו אופן שבו הם עשויים לשבח מידות כמו צדק או אומץ. במקום זאת, האושר מכונה "מבורך" או "בר-מזל," מה שמעלה אותו מעל לרמת המידות הרגילות. הדבר מרמז שהאושר נתפס כמשהו נשגב, כמעט אלוהי בטבעו, וטוב במהותו יותר מתכונות שמשובחות בשל הערך המעשי שלהן. האושר, בהקשר הזה, הוא מצב סופי של הגשמה או שגשוג מלא—הוא לא רק תכונה נוספת שמעוררת הערכה, אלא הטוב העליון שאליו כולם שואפים.