אתיקה

אריסטו בעצם שואל: האם לא ראוי להגדיר אדם מאושר באמת כמי שחי בהרמוניה עם מידה טובה שלמה (מצוינות מוסרית) וגם מחזיק בכמות מספקת של נכסים חיצוניים (משאבים בסיסיים, הזדמנויות ותנאים כמו בריאות, חברויות ועושר) שתומכים בחיים כאלה – לא רק לרגע, אלא בעקביות לאורך כל חייו?

במילים פשוטות יותר, הוא טוען שאושר אמיתי אינו רק הנאה חולפת או הצלחה ברגע מסוים. זה דורש חיים של אופי טוב (מידה טובה שלמה) ותנאים חיצוניים שיאפשרו קיום משמעותי ומספק. אושר, בהקשר הזה, הוא מצב עמוק וארוך טווח של שגשוג, ולא משהו שטחי או זמני.

בקטע זה, אריסטו בוחן האם עלינו לכלול לא רק את האופן שבו אדם חי, אלא גם כיצד הוא מת, בהבנתנו את האושר. הוא מעלה את הרעיון שהאושר עשוי להיות תלוי לא רק בחיים על פי מידת המוסריות ובהשגת דברים חיצוניים מספקים במהלך החיים, אלא גם בשאלה האם סופו של אדם מתאים לאופן שבו הוא חי את חייו.

עם זאת, הוא מכיר בקושי מרכזי: העתיד אינו ודאי ואינו צפוי – איננו יכולים לדעת או לשלוט לחלוטין במה שיקרה בסוף. למרות חוסר הוודאות הזה, אריסטו מאשר מחדש את הרעיון שהאושר הוא המטרה העליונה של החיים, דבר "סופי" שעליו אנו שואפים. משמעות הדבר היא שהאושר אינו רק רגש חולף או מצב זמני, אלא מימוש מתמשך המגדיר חיים שלמים ומוסריים.

אריסטו מבצע כאן הבחנה. הוא טוען שאפשר להתייחס לאנשים שעומדים בתנאים של אושר – חיים חיים מוסריים, מחזיקים באמצעים חיצוניים מספיקים (כמו עושר או בריאות) ושומרים על כך לאורך חיים שלם – כ"מאושרים" בזמן שהם חיים. עם זאת, הוא רומז שאושר מלא ובלתי מוטל בספק הוא משהו שניתן לשפוט לגביו רק בדיעבד, לאחר שכל חייו של אדם – כולל מותו – הוכיחו שהיו יציבים ושבאמת התקיימו התנאים הללו. בקצרה, אושר אינו רק רגע חולף; מדובר בפריחה לאורך כל החיים.

בקטע הזה, אריסטו מסיים דיון חשוב על טבעה של האושר (אֵאוּדָמוֹנִיָה). הוא טען שאושר אמיתי אינו דבר חולף או מושפע בקלות מצרות יומיומיות. במקום זאת, האושר מושג על ידי חיים של פעילות מוסרית (בעלות מידה טובה), הנתמכים על ידי אמצעים חיצוניים מספיקים (כמו בריאות, עושר וחברים) ונמשכים לאורך חיים שלם.

הוא מכיר בכך שהעתיד אינו ודאי – איש מאיתנו לא יכול לנבא בדיוק מה יקרה במהלך חיינו או כיצד הם יסתיימו. למרות חוסר הוודאות הזה, אריסטו מציע שנוכל בכל זאת לקרוא למישהו "מאושר" אם הוא חי חיים מוסריים, מצויד במה שדרוש לו כדי לשגשג, והנסיבות שלו נראות יציבות מספיק כדי להמשיך כך לאורך חייו. גישה זו רואה באושר את המטרה העליונה (או "התכלית הסופית") של חיי האדם – דבר שלם ובעל עצמאות.

באמירה "עד כאן לגבי השאלות הללו," הוא מסיים את ההרהורים המסוימים האלו על הנושא של מה פירוש לחיות חיים מאושרים באמת.