ספר 1 / פרק 10
פסקה 5 - חוסנו של האדם המוסרי
הסבר - חלק אחר חלק
"אם הפעולות, כפי שאמרנו, הן אלו שנותנות לחיים את אופיים, אדם מאושר לעולם לא יוכל להפוך לאומלל; כי הוא לעולם לא יבצע מעשים שהם שנואים ונבזיים."
אריסטו מדגיש את הרעיון שאדם מאושר באמת—אדם שטיפח מעלה וטוב—אינו יכול ליפול באמת לאומללות. זאת משום שאושרו מבוסס על אופיו ועל הדרך שבה הוא מנהל את חייו, ולא על הנסיבות החיצוניות. אדם מוסרי, מעצם טבעו, נמנע מלבצע דברים שהם מוסרית לא נכונים או משפילים ("מתועבים ושפלים"). ההתמדה שלו במעשים טובים שומרת על חייו מכוונים לאצילות ומטרה, וכך מגינה עליו מאומללות מוחלטת, אפילו בזמנים קשים.
"האדם שהוא באמת טוב וחכם, כך אנו סבורים, מתמודד עם כל המקרים בחיים בצורה ראויה ותמיד מוציא את המיטב מהנסיבות, כמו שמצביא טוב משתמש בצבא שברשותו בצורה הטובה ביותר מבחינת טקטיקה, וכמו שסנדלר טוב עושה את הנעליים הטובות ביותר מעורות שניתנו לו; וכך הדבר לגבי כל אומן אחר."
אריסטו אומר שאדם טוב וחכם באמת מתייחס לחיים בצורה דומה למומחה בתחום מסוים שמתייחס לעבודתו. בדיוק כפי שגנרל מיומן מנצל את המשאבים הנגישים לו בצורה אסטרטגית כדי להפיק את המיטב ממצב בקרב, או כמו סנדלר מוכשר שיוצר נעליים באיכות גבוהה גם כאשר העור הזמין אינו מושלם - כך אדם חכם ומוסרי יודע לנווט ולהגיב למה שהחיים מזמנים לו. הרעיון המרכזי כאן הוא הסתגלות ומצוינות בהתמודדות עם נסיבות, לא משנה כמה מאתגרות או לא מושלמות הן עשויות להיות. היכולת להפיק את הטוב ביותר ממה שיש היא סימן היכר של חוכמה וטוב לב.
"ואם זה המצב, האדם המאושר לעולם לא יכול להפוך לאומלל; אם כי הוא לא יגיע לברכה מושלמת, אם ייתקל במזל רע כמו זה של פריאם."
אריסטו אומר שאדם באמת מאושר—מישהו מוסרי וחכם—לא יפול לעולם לאומללות מוחלטת, אפילו אם החיים מציבים בפניו אתגרים קשים. זאת מכיוון שאושרו נובע מאופיו ומעשיו, ולא רק מנסיבות חיצוניות. עם זאת, אם אותו אדם יחווה אסונות חמורים, כמו הנפילה הטראגית של פריאם (מלך טרויה במיתולוגיה היוונית שאיבד הכל במהלך מלחמת טרויה), אושרו עשוי להיפגע, והוא לא ישיג את הצורה הגבוהה ביותר של "ברכה" או שלמות מוחלטת. במילים אחרות, אירועים חיצוניים יכולים להגביל עד כמה האושר של אדם יכול להגיע, אבל הם לא הורסים אותו לחלוטין אם יש לאדם הזה כוח פנימי ואופי טוב.