ספר 1 / פרק 10
פסקה 2 - הבעיה שבהגדרת האושר והיותו קבוע
הסבר - חלק אחר חלק
"אבל עלינו לחזור לקושי הראשוני שלנו; כי ייתכן שעל ידי בחינתו נוכל לפתור את הבעיה הנוכחית שלנו."
כאן אריסטו מציין שהוא חוזר לנושא מרכזי שהעלה קודם לכן. ה"קושי הראשון" מתייחס לשאלה האם ניתן להעריך אושר (או חיים שמוגשמים באמת) רק לאחר שאדם מסיים את חייו. הוא מציע שחזרה לבעיה הזו עשויה לסייע להבהיר את הדיון הנוכחי בנוגע למשמעות של להיות "מאושר" והאם אירועים חיצוניים בחיים (כמו שינוי במזל) באמת משפיעים על האושר של האדם. זוהי גישה שיטתית לפתרון הבעיה—חזרה לנקודות שהועלו בעבר כדי לפרק את הטיעון.
"כעת, אם עלינו לראות את סופו של אדם ורק אז לקרוא לו מאושר – לא כאדם שהוא מאושר עכשיו, אלא כזה שהיה מאושר קודם לכן – אין זה פרדוקס? שהרי כאשר הוא מאושר, התכונה הזו לא באמת משויכת אליו, מפני שאיננו רוצים לקרוא לאנשים חיים "מאושרים" בשל השינויים שעלולים לקרות להם, ואילו הנחנו שאושר הוא דבר יציב וקבוע שאינו ניתן לשינוי בקלות, בעוד שאדם יחיד עשוי לחוות תהפוכות רבות בגלגל המזל."
אריסטו מתמודד עם רעיון שנראה סותר או מבלבל ("פרדוקס"). הרעיון מתייחס לאמונה, ייתכן בהשראת הוגים כמו סולון, שכדי להכריז על אדם כ"מאושר" באמת, עלינו להמתין עד לאחר סיום חייו—כדי לראות כיצד כל חייו התנהלו, ללא שינויים בלתי צפויים שעלולים לפגוע באושרו.
אריסטו מוצא את זה בעייתי כי הדבר אומר שגם כאשר אדם מאושר במהלך חייו, איננו יכולים לומר בוודאות שהוא מאושר רק בגלל שייתכן שהנסיבות ישתנו בעתיד.
הוא מצביע על המתח שבדבר: הרי האושר אמור להיות משהו יציב ומתמשך, שקשור עמוקות במידותיו ובאופיו של האדם, ולא משהו שמושפע בקלות מאירועים חיצוניים או מצוקות פתאומיות. ועם זאת, מזלו ונסיבותיו של האדם משתנים ללא הרף, מה שמקשה להכריז באופן ברור שמישהו הוא "מאושר" כל עוד הוא חי. לפי הגיון זה, האושר נראה כמשהו חולף וחסר יציבות, וזה מתנגש עם הרעיון שהוא צריך להיות משמעותי ומתמיד. אריסטו שואל שאלות על תפיסה זו ומצביע על הסתירות שבה.
"שהרי ברור שאם נעקוב אחרי תהפוכות גורלו של אדם, נצטרך לעיתים לקרוא לאותו אדם מאושר ולעיתים אומלל, וכך נציג את האדם המאושר כזיקית וכמי שאושרו בלתי יציב ואינו מבוסס."
אריסטו מציין שאם נגדיר את האושר של אדם רק על סמך המזל המשתנה שלו או נסיבות חיצוניות, האושר יהיה בלתי יציב וחסר עקביות, כמו זיקית שמחליפה את צבעיה. זה מרמז שהאושר הוא חולף ולא אמין, ומשתנה ללא הרף בהתאם אם המזל של האדם עולה או יורד. גישה כזו תערער את הרעיון שאושר הוא משהו מוצק ועמיד, כפי שאריסטו מאמין שהוא צריך להיות. במקום לקשור את האושר לחלוטין לשינויים חיצוניים, עלינו למצוא לו יסוד עמוק ויציב יותר.
"או שמא זה לגמרי שגוי לקשור את ההצלחה בחיים לדברים אלו? הצלחה או כישלון בחיים אינם תלויים בהם, אלא כפי שאמרנו, חיי האדם זקוקים לדברים הללו רק כתוספות שוליות, בעוד שהפעולות המוסריות או ההפך שלהן הן אלו שמגדירות את האושר או את היעדרו."
בקטע הזה אריסטו מעלה שאלה חשובה: האם זה שגוי לשפוט את אושרו של אדם באופן תמידי על בסיס העליות והמורדות בנסיבות החיצוניות בחייו (גלגל המזל)? הוא מציע שהאושר האמיתי—או ההיפך ממנו, האומללות—אינם תלויים בראש ובראשונה בהצלחות וכישלונות חיצוניים. אלה נחשבים לפactors משניים או תוספות בלבד—"השלמות" לחיים ולא היסוד שלהם.
לדעתו של אריסטו, הליבה של האושר טמונה באופן שבו אדם מתנהג וחי בצורה מוסרית. זה לא קשור למה שקורה לך, אלא לאופן שבו אתה פועל ולאיכות האופי המוסרי שלך. במילים אחרות, אריסטו טוען שגורלות חיצוניים עשויים לשפר או ללוות את האושר, אבל המהות האמיתית של חיים מאושרים נובעת מפעילויות מוסריות (בחירה ועשייה של מה שטוב, צודק ונבון). כך הוא משנה את המיקוד מדברים שאיננו יכולים לשלוט בהם—כגון מזל או תוצאות חיצוניות—לדברים שאנחנו כן יכולים לשלוט עליהם: הפעולות שלנו ושלמותנו המוסרית.