אתיקה

אריסטו אומר כאן שבני אדם לא חווים דבר אחד ויחיד כמשהו שתמיד נעים, כיוון שהטבע שלנו מורכב ומכיל אלמנטים שונים. מצד אחד, יש בנו חלק ששואף לטובין גבוהים ונצחיים (כמו תבונה והגשמה אינטלקטואלית), ומצד שני, אנו גם יצורים פיזיים עם צרכים ותשוקות זמניים ומשתנים. חלקים שונים אלו בטבע שלנו יכולים להיכנס לעימות זה עם זה. לדוגמה, משהו שמספק את הדחפים הפיזיים שלנו עשוי לא להתאים למה שטוב עבור הטבע האינטלקטואלי או המוסרי שלנו.

כאשר שני ההיבטים הללו — הגבוה והפיזי — נמצאים באיזון, לרוב פעולות או חוויות מרגישות ניטרליות ולא באופן מובהק נעימות או מכאיבות. עם זאת, אם הטבע שלנו היה פשוט — ללא חלוקה שכזו — אותם חוויות או פעולות היו מביאות באופן עקבי את ההנאה הגדולה ביותר, כיוון שהן היו מתאימות במלואן למי שאנחנו. עבור אריסטו, הרהור זה מדגיש את המורכבות של בני האדם בהשוואה, למשל, לישויות אלוהיות, שהטבע שלהן פשוט ומאוחד.

אריסטו מציג ניגוד בין טבעם של בני האדם לבין זה של האל כדי להדגיש את ההבדל המרכזי באופן שבו חווים עונג. לבני האדם, העונג נובע לעיתים קרובות מפעולה, שינוי או תנועה, משום שטבענו מורכב ומקושר להיותנו ברי-חלוף, כלומר אנו מונעים תדיר על ידי צרכים ותשוקות המצדיקים מאמץ או תנועה למען סיפוקם. לעומת זאת, אריסטו טוען כי האל, שהוא ישות של שלמות פשוטה ונצחית, חווה עונג גבוה וטהור יותר – שאינו תלוי בתנועה או בשינוי, אלא מושרש במצב של אי-תנועה, או שלמות בלתי משתנה. סוג כזה של עונג נובע ממצב של מנוחה או שלמות, המשוחרר מהרדיפה חסרת המנוחה שמאפיינת את חיי האדם.

בעיקרו של דבר, אריסטו מציע כי הצורה האולטימטיבית של עונג אינה נמצאת בחיפוש או בהשגה, אלא בלהיות – מימוש יציב ובלתי משתנה שנמצא מעבר לתנאים של החוויה האנושית.

חלק זה נוגע ברעיון שהרצון לשינוי מתמיד ולחידוש נובע לעיתים קרובות לא מתוך סגולה או טובוּת, אלא מתוך פגם כלשהו (או מידה רעה) באופיו של האדם. אריסטו מתייחס לאמירה "שינוי בכל הדברים הוא מתוק" כדי להדגיש שאלו שאינם שלווים ושבּשיטתיות מחפשים שינוי, בדרך כלל אינם חיים בהרמוניה עם טבע יציב ומשובח. אדם בעל סגולה הוא מאוזן יותר, ואינו זקוק כל הזמן לשינויים או לגירויים כדי להרגיש מסופק, בעוד שאדם "רַע" או פגום עשוי לחפש שינוי ללא הרף, שכן טבעו אינו פשוט ואינו מתואם עם הטוב.

אריסטו משווה את התשוקה חסרת המנוחה לשינוי למצב שהרעיון שלו פשוט יותר: פשטות ויציבות. לדעתו, אדם שאופיו סגולי ולא מסובך ימצא סיפוק מבלי להידרש לקפוץ מדבר לדבר. המשמעות היא שלהיות בלתי יציב או חסר מנוחה הוא סימן לאי-איזון, חוסר שלמות, או אפילו ליקוי מוסרי.

אריסטו מסיים את הדיון שלו על שליטה עצמית (איפוק) והיעדר שליטה עצמית (היעדר איפוק), כמו גם על טבעם של תענוג וכאב. הוא בחן מה הם הדברים הללו, כיצד הם מתבטאים, וכיצד סוגים מסוימים של תענוג וכאב יכולים להיחשב כטובים או רעים, בהתאם להקשר. כעת, הוא רומז על מעבר: הנושא הבא שיבחן הוא חברות, שהוא נושא חשוב בדיון הרחב יותר שלו על אתיקה וחיים טובים. עבור אריסטו, חברות איננה רק עניין אישי—יש לה השלכות אתיות וחברתיות עמוקות, והיא קשורה למהות החיים הטובים של בני האדם.