אתיקה

אריסטו אומר שכשאנו מנסים להבין משהו, אסור לנו להסתמך רק על ההיגיון שלנו (המסקנות וההנחות שלנו), אלא גם לקחת בחשבון את מה שאנשים בדרך כלל מסכימים עליו או אומרים באופן מקובל על הנושא. למה? מפני שכשהרעיון או הדעה נכונים, הכל מתיישב ומתאים – זה משתלב גם עם ההיגיון וגם עם הניסיון המשותף שלנו. אבל אם הרעיון שגוי, סתירות יופיעו במהרה בין ההיגיון למציאות שאנו חווים. בעצם, לאמת יש דרך להתאים ולהשתלב עם כל הראיות הקיימות, בעוד ששקר יוצר התנגשויות.

אריסטו מסביר ש"טובים" או דברים בעלי ערך בחיים ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: טובים חיצוניים, טובים הקשורים לגוף, וטובים הקשורים לנפש. מבין אלו, הוא טוען שהטובים של הנפש—כמו מעשים ופעילויות הקשורים לאופיינו הפנימי, לרגשותינו ולחיינו הנפשיים—הם הסוג האמיתי והמשמעותי ביותר של "טוב". במילים אחרות, הערך של החיים והאושר שלנו קשורים בעיקר למה שאנחנו עושים ואיך אנחנו חיים מבחינת מי שאנחנו בפנים, יותר מאשר לרכוש חומרי (טובים חיצוניים) או לרווחת הגוף (טובים גופניים).

אריסטו טוען שהרעיון שהוא מציג—בנוגע לטבע הטוב והאושר—חייב להיות נכון, משום שהוא תואם מסורת פילוסופית ותיקה. השקפה זו, שמקשרת את הטוב האמיתי בעיקר לנפש ולפעילויותיה, אינה המצאה שלו; היא זכתה לתמיכה של הוגים קודמים והתקבלה באופן רחב בדיונים פילוסופיים. על ידי כך שהוא מבסס את דבריו על השקפה "ישנה ומוסכמת", אריסטו מחזק את אמינותה של טענתו ומשתמש במסגרת מכובדת להנמקת הדברים.

אריסטו טוען שהמטרה הסופית, או ה"תכלית" (טֶלוֹס), של חיי האדם מובנת טוב יותר לא דרך רכוש חיצוני או נסיבות חיצוניות, אלא דרך פעולות ופעילויות שמקורן בנפש. במילים אחרות, הטוב העליון—מה שעלינו לשאוף אליו—אינו דבר חיצוני, כמו עושר או תהילה, אלא האופן שבו אנו חיים, פועלים ומתנהלים מבחינה פנימית. פעולות ופעילויות אלה משקפות את מצב האופי שלנו, את המידות האינטלקטואליות והמוסריות שלנו, ובסופו של דבר למה הנפש שלנו מכוונת.

הוא מדגיש שהגשמה אמיתית (אודימוניה, שמתורגמת לעיתים כ"אושר" או "שגשוג") מגיעה מחיים בהרמוניה עם ההיבטים העמוקים והפנימיים של היותנו אנושיים—היכולות האינטלקטואליות והמוסריות שלנו—במקום להישען על דברים חיצוניים, שהם פחות מהותיים למהות הפנימית שלנו.

בחלק זה, אריסטו מדגיש כי אושר (אאודיימוניה) אינו רק תחושת הנאה או שביעות רצון באופן פסיבי. במקום זאת, האושר האמיתי כרוך בלחיות היטב ולעשות טוב—כלומר, לקחת חלק פעיל בחיים שמגלמים סגולה ופעולה משמעותית. לדעתו, אושר הוא חיים של שגשוג purposeful, שבהם מעשיו של האדם מתיישרים עם הגרסה הטובה ביותר של עצמו. זה לא פשוט ליהנות מתענוגות חומריים או להיות בר-מזל; זה קשור לאיכות החיים, כאשר הם מתנהלים על פי הטוב והסגולה.

אריסטו מצביע על כך שהמרכיבים שאנשים בדרך כלל מקשרים לאושר – תכונות או מצבים שמוערכים באופן אוניברסלי – תואמים את הדרך שבה הוא הגדיר את האושר בחקירה הפילוסופית שלו. בעצם, הוא אומר שהבנתו את האושר (כחיים של פעולה מוסרית ומימוש עצמי) כוללת את התכונות או ההיבטים שאנשים מצפים באופן טבעי שיהיו חלק מאושר. הדבר מרמז שהגדרתו מהדהדת גם עם ההיגיון וגם עם החוויה האנושית המשותפת, מה שהופך אותה להסבר חזק ואמין למהות האושר האמיתי.

אריסטו מציין שלאנשים יש דעות שונות לגבי מהי אושר. יש הסבורים שאושר נובע מ-מעלה—חיים מוסריים ומעולים. אחרים מאמינים שהוא נובע מ-חוכמה מעשית—יכולת לקבל החלטות טובות בחיי היומיום. בנוסף, יש כאלה שקושרים את האושר ל-חוכמה פילוסופית—הבנה אינטלקטואלית עמוקה או התבוננות בעולם.

יש שחושבים שאושר עשוי לכלול את התכונות הללו (מעלה, חוכמה מעשית, חוכמה פילוסופית) בשילוב עם עונג—או לכל הפחות משהו שאינו מיןס את העונג. ולבסוף, יש המוסיפים גם שגשוג חיצוני, כמו עושר, בריאות ומעמד חברתי, כמרכיבים התורמים לאושר.

בסופו של דבר, אריסטו בוחן את הרעיונות השונים לגבי אושר ומציע שאלמנטים חשובים שונים—תכונות פנימיות, עיסוקים אינטלקטואליים, הנאות ומשאבים חיצוניים—עשויים כולם למלא תפקיד, במידות שונות.

אריסטו מציין כי דעות שונות על מהותה של האושר (מידות טובות, חוכמה, עונג, שגשוג וכו') הוצגו או על ידי רבים ("אנשים ואנשים מימי קדם") או על ידי קומץ הוגים בולטים ויוצאי דופן ("אישים נכבדים"). הוא מציע שלא סביר שאף אחת מהדעות הללו שגויה לחלוטין. במקום זאת, הגיוני יותר להניח שכל אחת מהדעות הללו תופסת לפחות חלק מהאמת — ואולי אף את רובה. למעשה, אריסטו מדגיש שיש תבונה שניתן למצוא במגוון דעות, במיוחד כאלו שהחזיקו מעמד במשך זמן רב או מגיעות מאנשים מכובדים, ולכן אין לדחות אותן באופן מוחלט.